המשולש הנצחי

תהליך פנימי – היחלשות מעמד הח'ליף ואי יכולתו לשלוט בבירה, ביחד עם השתקעות הבירה, ועיראק בכלל במהומות וחוסר יציבות.

תהליך חיצוני – חוסר יכולת של המרכז (השלטון המרכזי) להשליט את מרותו על הפרובינציות: צמצום הזרמת מיסים, הופעת שושלות מקומיות (יחידות סמי-אוטונומיות שנאמנות מבחינה פורמלית לח'ליף, אך לא מעשית – כל פטרון דואג ל"מדינתו" ולא מזרים כסף לשלטון המרכזי).

בעראק – השלטון המרכזי משלט על בסיס הכוח בעראק, אך לאט העבאסים מאבדים את השליטה במקום זה, דבר שמחליש את השלטון המרכזי. יש מהומות בתוך הצבא, בעיקר עם התורכים. משברים כספיים, קושי לשלם לחיילים. בעיקר שליטים חלשים (בחלקם הגדול אפילו ילדים). הנזק לחקלאות של עראק (אזור הסואד), ולתשתית (תעלות השקיה וניקוז).

המשולש הנצחי – הצבא, מעמד הפקידות, חצר הח'ליף (נשים, מואלי, סריסים, נסיכים). ישנם יחסי גומלין בין קודקודי המשולש, כמו נסיכים שרוצים לעלות לשלטון שנעזרים בסיעות של הצבא או פקידים מסוימים. ישנם אפוא מרכזי כוח מסביב לח'ליף, וכל אחד רוצה את נתחו מהשלטון. ככל שגוברים מאבקים אלה, כוחו של הח'ליף קטן ותפקידו נהיה סמלי וריק מתוכן.

כחלק מהניסיון להתגבר על הבעיה במזומנים ועל חוסר היכולת לשלם לחיילים, מאמצים את שיטת האקטאע – לתת למפקד צבאי היתר לגבות מיסים באזור מסוים. את חלק מהכסף הקצין אמור להזרים לקופת המדינה, וחלק לשמור לעצמו. לאורך זמן, הפיתרון לא הוכיח את עצמו.

עוד צרות בעראק וסביבתה

מרד הזנג' – גרם לקריסת החקלאות בדרום ערראק, דבר הגורם נזק להכנסות מהחקלאות בדרום עראק. שושלת הצפארים – יעקוב בן אללית' אלצפאר

הקרמטים – מאיימים על בגדד ועל השלטון העבאסי.

בסופו של דבר, העבאסים מצליחים להשתלט על המרידות, אך כל דיכוי עולה לקופת המדינה משאבים רבים, דבר התורם להידרדרות הנוספת של השלטון.

התהליך השני – התנתקות הפרובינציות – יצירת שושלות מקומיות: טאהרים, צפארים, טולונים. תופעה זו משפיעה בצורה חמורה על ההכנסות ממיסים מהפרובינציות.

משבר כלכלי בעיקר לאחר מות אלמופק.

הצבאות הממלוכים מרוששים את קופת המדינה.

שיטת האקטאע לא עובדת.

מאבקים פנימיים בין משפחות תורכיות למשפחות וזירים – אמיר אלאמראא'. הצבא יוצא עם ידו על העליונה במאבק זה.

ירידה טוטאלית במעמד הח'ליף – לא מנהיג דתי ולא פוליטי, ובוודאי שלא צבאי. תפקיד סמלי.

איבוד שליטה על המחוזות = איבוד הכנסות מהפרובינציות.

מדובר בתהליך הדרגתי, כאשר הזרעים נזרעים בתקופת אלמאמון ואמין. שיטת העבדות הצבאית הוקמה כלקח מהמאבק בין השניים על ידי אלמעתצם.

דוגמאות לשאלות מחלק ג'

* ההסבר העיקרי להתפשטות המדינה האסלאמית במאה השביעית היה הגורם הדתי.

* עמי מרכז אסיה (התורכים והמונגולים) הביאו מידה גדולה של יציבות ושגשוג למזרח התיכון.

* כיצד ניתן לתאר ולאפיין את ההשפעה של העמים מהערבה האירו-אסייתית של ההיסטוריה של האסלאם?

* כיצד המדינה האסלאמית הלכה והתמסדה (מההג'רה עד רצח אלמתוכל)?

* תארו והסבירו את שקיעת הח'ליפות העבאסית עד שנת 1000 בקירוב.

האם הגורם הדתי הוא ההסבר העיקרי להצלחת הכיבושים הראשונים של האסלאם (תחת הראשדון) מחוץ לחצי האי ערב?

* הדת היא ללא ספק גורם חשוב ואין לזלזל בו, אך ישנם הסברים רבים נוספים:

* המצב במזה"ת ערב עליית האסלאם (סאסאנים וביזנטים מסוכסכים ובמצב פנימי רעוע כלכלית וחברתית). עוד לפני שהערבים יצאו מחצי האי ערב וכבשו את המזרח התיכון בתקופה יחסית קצרה מידיהן של שתי אימפריות גדולות ששלטו באזור במשך שנים. דבר זה מעלה את השאלה כיצד כוחות צבאיים שבטיים קטנים ולא מנוסים מצליחים להביס את שתי ישויות עוצמתיות אלה. שתי האימפריות, כבר ערב הגעת הכיבוש הערבי, נמצאים במצב פנימי רעוע, עקב הלחימה בין השתיים. יש ניכור רב בין השלטון לבין האוכלוסייה המקומית. האליטה הדיופיזיטית ניהלה מאבקים עם האוכלוסייה המונופיזיטית. באימפריה הסאסאנית היו מאבקים בין האליטה לאוכלוסייה הרגילה. לכן, עם הגעת הכיבושים, האוכלוסייה המקומית בשתי האימפריות לא סייעה לשלטון האימפריה. לכן לרוב לא היו מאבקים קשים מדי בין הכיבוש הערבי לאוכלוסייה, והכיבוש לא היה כה כוחני כמו שנוטים לחשוב.

* ישנם גורמים ש"דחפו" את הערבים מחוץ למזה"ת – הפרדיגמה השבטית, המצב בערב.

ברגע שהשבטים הערבים מתאחדים תחת דגל האסלאם בצורתו הסופית במסגרת מלחמות הרדה – המאבקים נגד הכופרים והשבטים הפורקים את עול האסלאם לאחר מות הנביא. משימה זו הונהגה ע"י הח'ליף אבו בכר. ברגע שהשבטים מאוחדים תחת האסלאם, הם אינם יכולים להילחם אלה באלה, ואינם יכולים להמשיך את הפשיטות על האוכלוסייה המוסלמית. לכן, היה צורך להפנות את ה'אנרגיה' השבטית כלפי חוץ, אל מחוץ לחצי האי ערב. ישנם גורמים אחרים נוספים שדחפו את הערבים. כמו כן היו תקופות של בצורת ורעב שעודדו את יציאתם של הערבים החוצה.

* יתרון הלוחמים הערבים. הלוחמים הערבים היו לוחמים מיומנים, בעלי ניסיון כחלק מאורח החיים השבטי, ידעו להשתמש בנשק, להיות פרשים. הלוחמים היו ניידים, מאורגנים ובעלי הנהגה טובה, לעומת הצבאות הביזנטים והסאסאנים שהיו כבדים מאוד, ולא בהכרח נאמנים לאותה מטרה. הצבא הביזנטי היה מורכב גם משכירי חרב.

שיקולי רווח ושלל

ניהול הכיבושים בצורה אופטימלית ע"י עמר (דיואן, אמצאר, יחס לאוכ' הנכבשת). כחלק מניהול הכיבושים, הוסדרו מתן הקצבאות לחיילים ולמשפחותיהם. כמו כן הוקמו האמצאר, ונחקקו חוקים לגבי יחס לאוכ' הנכבשת (ד'מים וכד').

הצלחה גוררת הצלחה – ככל שהכיבושים היו מוצלחים יותר, הייתה מוטיבציה להמשיך לכבוש. גם מבחינה דתית, וגם מבחינת התרחבות גיאוגרפית, והגדלת קופת השלל של המדינה האסלאמית.

עמי מרכז אסיה (התורכים והמונגולים) הביאו מידה גדולה של יציבות ושגשוג למזרח התיכון

* שאלה כזאת חייבים לפרק לגורמים. התורכים והמונגולים אינם מקשה אחת.

* החדירה של העמים הללו נעשתה בשלושה גלים:

ממלוכים (מאה 9 ואילך) – הממלוכים, עבדים צבאיים, שהחלו להיכנס כיחידים לעולם האסלאם ע"י הח'ליף העבאסי אלמעתצם שמיישם את שיטת העבדות הצבאית. הם הפכו לכוח משמעותי מאוד בצבא העבאסי ולאחר מכן בצבאות האסלאם באופן כללי.

חיוביים: מדובר בקביעה ערכית, האם הממלוכים תרמו ליציבות ולשגשוג האסלאם, או פגעו בו.

– הממלוכים היו לוחמים מיומנים ומאומנים, וזו הסיבה שלשמה הביאו אותם לצבא האסלאמי.

– הייתה להם נאמנות טוטאלית לפטרון שלהם.

– בתחילת הדרך, הביאו את היחידות האלה כדי לפתור את בעיית הסיעתיות הערבית (הח'ראסאנים, אנשי מא וראא' אלנהר וכד'). הרעיון היה להקים יחידות הומוגניות שלא מושפעות משיקולים חיצוניים, ונאמנים לפטרון שדואג להם.

– כוח צבאי שאין שני לו, והיו בעל חוסן לחימה שתרם רבות לעיצוב האסלאם.

שליליים:

– עד מהרה הפך האלמנט התורכי למוביל והחשוב בצבא העבאסי. דבר זה לא תרם להיעדר הסיעתיות.

– תהליך בלתי הפיך

– רצח אלמתוכל משום שניסה להגביל את התלות בתורכים ולמתן את השפעתם.

– מאבקי כוח בין ממלוכים של פטרונים שונים – הנאמנות הייתה לפטרון ספציפי, אך הייתה עוינות גדולה מאוד וסכסוכים בין אלה. ברגע ששליט חזק מת, הממלוכים שלו מאבדים את מעמדם, וזה גרם לרצונותיהם לחזור למוקדי כוח.

– מאבקי כוח מול הפקידות – פקידות, חצר, צבא, שליט.

– בסופו של דבר ניצח ההיבט והכוח הצבאי, ונוצר התפקיד של אמיר אלאמראא'. דבר זה פגע במעמדו של הח'ליף והחליש את המדינה העבאסית, אך תרם לחוסנו של הצבא ולתפקודו.

ניתן לסכם כי הממלוכים כן תרמו במידה מסוימת לשגשוג האסלאם, אך בשלבים מאוחרים יותר, אין כך הדבר.