פאטמים / נזארים

הפאטמים היו תנועת אם בשתי מדינות עיקריות – מצרים וסוריה, ומזרחה (איראן וסביבתה)

במצרים וסוריה עבדו לפי השיטות המוכרות – צבא, חצר, בתי ספר, מלומדים, מטבעות.

אלאזהר – מעין מכללה להשכלה גבוהה ולמדנות שיעית. על מנת להכין את הקאדרים שישרתו את המדינה וגם מזרחה.

היות והפאטמים היו מהפכנים וביטלו כל לגיטימציה לעבאסים, ולהביא 'צדק אמיתי', ולכן הם שולחים מזרחה סוכנים. הייתה אפוא תנועה חשאית לפאטמים במזרח.

בשלב מסוים התנועה החשאית התפרקה מתנועת האם, והיה לכאורה ויכוח לגבי מי צריך להיות הח'ליף החדש: נזאם, או אחד אחר. התנועה התפרקה לאסמאעילים / נזארים / חשישיון. רצחו את אויביהם מצד שני היו בעד השכלה גבוהה ולמדנות. האשימו אותם שהשתמשו בחשיש.

אסמאעילים – שם בעיקרון לפאטמים. אך תלוי, יכול להיות גם הכוונה לתנועה החשאית.

חשישיון – לרוב התנועה החשאית במזרח. מדובר בתנועה לא קטנה, חזקה למדי, שהשתלטו על מקומות במזרח איראן, צפון איראן, סוריה. הם הקימו מעין מדינה בלי רצף טריטוריאלי. חוסלו ע"י המונגולים והממלוכים.

שלטון העבאסים

בא לסופו ב-1258 עם המונגולים, כאשר אלה חיסלו את אלמסתעצם.

ב-1261 בייבארס מצא נצר למשפחה העבאסית, הכתיר אותו כח'ליף, וזה העביר את כל סמכותו לבייבארס. (قسيم امير المؤمنين) – שותף. ניתן לדבר על "המשך התקופה העבאסית".

ב-861, עם רצח אלמתוכל, נכנסים לתקופה של סחרור פוליטי, כלכלי, ותוהו ובוהו. בד"כ מנקודה זו הח'ליף הוא די בובה, ללא סמכות אמיתית.

באמצע המאה ה-12, 1180-1221, הח'ליף אלנאצר, שליט יציב ואיתן, הצליח לשלוט שלטון מקומי בעיראק. צלאח אלדין עושה כל מאמץ לזכות בהכרתו של ח'ליף זה שהאחרון יהיה לצידו של הלה.

האקטאע

בתקופה הבויהית בעיראק, סביב 861 ואילך כשהשלטון נחלש, היה מחסור במזומנים, לא היה ניתן לרצות את הקצינים ולשלם להם כסף. לכן, הושמה השיטה להקצות שטחים לקצינים. הקצינים לא היו באמת "בעלים" של הקרקע, והם לא גרו שם, אך הייתה להם הזכות לגבות את הכסף מהשטחים, לכלכל את עצמם ולהעביר קצת לממשלה.

עם זאת, היו בעיות עם שיטה זו:

* הקרקעות לא באמת של הקצינים.

* הקצינים (المقطعون) יכלו לקחת יותר כסף ממה שהוקצה להם ע"י השלטון.

גם הסלג'וקים השתמשו בשיטה והפיצו אותה לכיוונים שונים. לאחר כמה עשרות שנים הסלג'וקים הבינו את הבעייתיות בתורכמנים (שבט אע'ז), ולכן העזיבו אותם מערבה לכיוון אנטוליה, והביאו במקומם את הע'למאן (הממלוכים). תחזוקתם של אלה עלתה משאבים, ולכן אימצו שיטה זו.

גם לאחריהם הזנגים במערב, האיובים והממלוכים אימצו את השיטה ולעיתים עברו שינויים. הממלוכים השתמשו בשיטה זו ביעילות, החזיקו את המקטעון "קצר" ולכן הם הפיקו ממנה תועלת רבה.

אין מקום בדיון זה להשוות את שיטת האקטאע לפיאודליזם. האקטאע לא עבר בירושה, לעומת השיטה הפיאודלית.

מולא

גם "מעניק חסות" וגם "בן חסות". בהתחלה, בראשית האסלאם, כאשר אדם לא מוסלמי רצה להתאסלם, הוא היה מסתפח, בדומה שאדם היה מסתפח לשבט אחר. המוסלמי הטרי היה צריך להסתפח למוסלמי ותיק, שהיה לפטרונו, דאג לו וחיזק את מעמדו.

מספר המואלי הולך וגדל מסיבות שונות: המפגש, אנשים משתכנעים מכדאיות העניין, וקצב ההתאסלמות גובר. עניין זה הולך לכיוון אחד בלבד. בסופו של דבר, המואלי משמש שם אחר ל"כל המתאסלמים".

איילון קורא ל"מואלי מרחוק" לאנשים שאוסלמו שהובאו מרחוק (עבדים, משוחררים), וקיבלו את האסלאם מסיבה זו או אחרת. ניתן למצוא אותם בחצר, אצל הפקידים הבכירים והגנרלים, אצל מושלים – אלה היו "מקבלי החסות".

קבוצה א' – המתאסלמים הראשונים שהסתפחו לשבטים

קבוצה ב' – מתאסלמים לא ערבים

קבוצה ג' – המואלי בתוך החצר, המשרתים את האליטות.

טענת פרופ' עמיתי – המואלי הם תקדים המוביל לשיטה הממלוכית.

הויכוח בין קנדי למשה שרון

אמר שהשיטה הממלוכית, עניינה העיקרי אינו בעבדות, אלא שהעובדה שהביאו אותם מרחוק הוא המכריע. הוא הסיק כי העבדות מיסדה את העניין. משה שרון עמד על הערביות של המהפכה העבאסית, ולמרות שזה בא ממזרח איראן (ח'ראסאן), היא התחילה במאבק של הערבים נגד הערבים, ולאו דווקא מאבק בין איראנים לערבים. בין היתר, לדבריו, נכנסו לאחר מכן קבוצות אחרות, והיו אלמנטים פרסים בשלטון העבאסי.

נומדיות לפי לבציון

לבציון טוען שלנוודים היה תפקיד מכריע בהמרת דת. הכיצד? הרי הנוודים אינם דתיים אדוקים, ואינם מלומדים. הוא מציג כי הנוודים הבדואים הם אלה שמתחילים בכיבוש, למרות שההנהגה הייתה עירונית. גם הברברים עזרו בכיבוש צפון אפריקה. גם התורכים הביאו לכיבוש אנטוליה.

יש כאן מידה מסוימת של גוזמה, והנוודים מצליחים לערער את החברה הקיימת. פרופ' עמיתי טוען כי הכיבוש הבדואי לא התקבל בכל כך התלהבות. ייתכן והתורכמנים שנכנסו כן גרמו לזעזוע ופגיעה בכלכלה, דבר שהחליש את האוכלוסייה המקומית, וגרם לה לעזוב.

בעיקר מדובר כאן על עצם הכיבוש. המודל העיקרי של ההתאסלמות הוא קודם כיבוש, ולאחר מכן באה ההתאסלמות. השיטה האחרת היא שמיסיונרים וסוכנים עוברים במדינות ומשפיעים שם.

הח'ליף והסלטאן בסלגוקים

עד 861 לא הייתה הבחנה בין שליט פורמלי לשליט מעשי. השלטון היה יחסית ריכוזי ויעיל. לאחר מכן, השליטה מתחילה להתערער, והח'ליף, השליט הפורמלי, מאבד את התפקיד המעשי שלו, אך תפקידו הסימבולי נשמר. עם הגעת הסלג'וקים ב1055, ישנה הבחנה פורמלית בין שלטון מעשי – סלטאן, לבין שלטון סימבולי – ח'ליף. הח'ליף בתקופה זו היה עבאסי. בשלב מסוים הח'ליפים החלו לקבל חלק קטן מהסמכויות שלהם בחזרה, וגם באזור מוגבל מאוד.

צופיות ועלמאא'

עלמאא' – הלמדנות הייתה קיימת מזמן מוקדם, אך העלמאא' הגיעו רק במאה ה-8 וה-9. הלמדנות מוקדם יותר הייתה אצל 'אהל אלסנה' ו'אהל אלחדית". כחלק מהמאבק בין מאמון לאמין, הראשון הכפיף את תורת המעתזלה על המדינה. היו כאלה שהתנגדו לו.

עם בואם של הסלג'וקים, וחיזוק המגמה הקיימת של המדרסות, הוא גורם להתמקצעות של המקצוע, ואנשים רבים היו תלויים בו משום שהם היו תלויים בתמיכה הכלכלית, בחינוך וכד'. ממקצוע זה נלקחו פקידים, מורים והמגמה הלכה והתפתחה עד לשיא אצל העות'מאנים.

צופים – הטשטוש הגדול בין הצופים לעלמאא' – ישנם צופים שיוצאים מאוד מן הכלל, מתנהגים בצורה מוזרה, לא מקיימים את כל המצוות. ישנם גם עלמאא' מאוד קיצוניים שלא היו מוכנים להתפשרות. עם זאת, בסה"כ ניתן לראות שילוב יחסי בין העלמאא' לצופים וחפיפה, אך אין דיכוטומיה חד משמעית.