- כוח ההמרה של הידע – ההיררכיה של הידע קשורה מאוד בכמה ניתן להמיר את הידע ל"חיים האמיתיים" – שוק העבודה, האוניברסיטה, אפילו הצבא. יש הבדל בין מקצועות עיוניים למקצועיים, בין הומאניים לריאליים ובין ידע לוקאלי לידע גלובאלי.
ההיררכיה של הידע מעצבת את מנגנוני ההסללה של התלמידים בביה"ס וגם את מעמד המורים בביה"ס.
ניתן לראות שאצל החרדים ההיררכיה היא חד משמעית – התורה במרכז וכל מקצועות הליבה לא נלמדים.
גלובליזציה של תכנית הלימודים
המדינה היא חלק משוק גלובאלי ומשמרת צרכים גלובאליים.
תהליכי האחדה וסטנדרטיזציה של ידע כדי שיתאים גם לעולם הגלובאלי וכדי שנימדד היטב במבחני מיקום גלובאליים.
תכנית הלימודים והגמוניה
הספרות מבחינה בין שלושה טיפוסים של תכנית לימודים. במציאות ניתן לראות את טיפוסים אלה בו-זמנית, אולי, או בסוג של רצף, לא כקטגוריות. אבל אלה הטיפוסים האידיאליים:
- תכנית מגויסת מגויסת לצרכים של המדינה. נמצא תכנית כזאת במשטרים טוטליטריים. בנוסף גם במשטרים מאוד מהפכניים כמו החברה הישראלית עד שנות ה-80. תכנית הלימודים הייתה מגויסת לצרכי ה"פרויקט הציוני".
- תכנית "אובייקטיבית" –תכנית שמעוצבת ע"י גורמים פרופסיונאליים חיצוניים שנשענים על ידע מחקרי שבא בדר"כ מהאוניברסיטאות. כלומר מביאים אנשים מהאקדמיה, מומחים לפיזיקה, מומחים להיסטוריה וכו' והם יושבים ומעצבים את תכנית הלימודים. היום אנחנו כבר יודעים שגם מאחורי הידע הזה יש מרכיבים אידיאולוגיים.
- תכנית ביקורתית רלוונטית למקצועות הומאניים יותר שיש בהם העברה של מסרים אידיאולוגיים חברתיים ותרבותיים באופן ברור כמו היסטוריה, אזרחות, מורשת, מולדת… מזכיר את אייל נווה ואת המאמר שלו – תכנית לימודים ביקורתית שמראה קולות שונים, פרשנויות שונות. לפרוס את הוויכוח בפני התלמידים.
בישראל – עד שנות ה-80 תכנית הלימודים הייתה במפורש מגויסת. משנות ה-80 התחילו להיכנס יותר ויותר קולות של מומחים ומשנות ה-2000 התחילו להיכנס קולות יותר ביקורתיים. פה יש וויכוח מתמיד כל הזמן על הנושא.
הזרם הממלכתי-דתי מוגדר כזרם אידיאולוגי וביקורתי, זה המנדט של המורה. זהו זרם מאוד אידיאולוגי (תכנית ביקורתית). למורה יש את הכוח להעביר את הדעות שלו. יש בו יותר מקום למאבק והעברת מסרים אישית.בזרם הממלכתי שאמור לכנס את כולם זה לא לגיטימי, הוא צריך להיות יותר מגויס.
מאבק על תכני לימוד (דוגמא לתכנית ביקורתית)
"משפט הקופים" לימודי ביולוגיה, מורה שרצה ללמד אבולוציה ב-1925 בטנסי. עד שנת 1967 אסור היה ללמד דארווין כחלק מביולוגיה. מורה זה לימד באופן עקרוני את דארווין, הוא עמד למשפט והפסיד. היה משפט שהיווה משפט ראווה לאסכולות שונות של תרבות, תפיסות. המשפט נקרא "משפט הקופים". העלה על סדר היום את התפיסה הדתית להתפתחות האדם מול התפיסה המדעית-חילונית להתפתחות האדם. רק ב-1967 אפשרו באופן חוקי ללמד את דארווין, כאמור.
דילמות שקשורות לתכנית החינוך
ניתן לראות שמשרד החינוך בראשות בנט מנסה לגייס מחדש את תכנית הלימודים, להפוך אותה למגויסת. יש כאן דילמה שלא ניתנת לפתרון חד משמעי. הפתרון הוא למשוך את הספר ואת תכנית הלימודים יותר לכיוון של "מדינה יהודית".
הוצאת הספר "גדר חיה" מתכנית הלימודים בספרות – מוציאים את הספר כי חוששים מהתבוללות.
השואה הארמנית – במשך שנים ישראל לא הכניסה את השואה הארמנית לתכנית הלימודים. אחד ההסברים לכך היא היחסים עם תורכיה, כי תורכיה מכחישה את השואה הארמנית ואנחנו רוצים לשמור איתם על יחסים חיוביים. רואים כאן באופן בולט ביותר את הקשר בין פוליטיקה לתכנית לימודים. עוד דוגמא – משרד החינוך אוסר לחלוטין ללמד על הנכבה.
עוד דוגמא לדילמה – היסטוריה של יהדות המזרח. האמן מאיר גל עם הספר. רק עשרה עמודים מתוך 400 מדברים על יהודי המזרח והעבר שלהם… מה זה אומר על המקום של אנשים אלה בישראל? הם לא חשובים?
תכנית הלימודים באוניברסיטה
גם באוניברסיטה יש תהליכי סלקציה של תכניות לימודים.
באוניברסיטה יש חופש אקדמי –נותנים הרבה יותר דרגות חופש לכל מרצה מה ללמד. באופן כזה מנטרלים כפייה מלמעלה.
לכן, מעצם ההגדרה יש יותר פלורליזם.
עם זאת, מה שמשפיע ומעצב עדיין את האוניברסיטה הם כוחות השוק. ניתן לראות שדרישה של תלמידים למקצועות מסוימים מעלה את הסטטוס של אותם מקצועות. המשתנה הזה שינה לחלוטין את ההיררכיה של המקצועות ותחומי הידע באוניברסיטה. בתחילתה של האוניברסיטה מדעי הרוח היו משגשגים ובשיא פריחתם. היום ממש לא, הם נדחקים לפינה ע"י מקצועות ריאליים. לכן יש מקצועות שער באוניברסיטה… כדי להכריח אותנו ללמוד רוח. המקצועות ה"פרקטיים" (בגישת הסטודנטים וההורים שלהם – "מה יוצא לי מזה") עולים יותר ויותר באוניברסיטה.
ביה"ס לחינוך עצמו – הנושאים שהובילו בעבר היו פילוסופיה של החינוך, היום המקצועות הפרופסיונאליים (המקצועיים) הם אלה שרלוונטיים יותר ולכן היום יש יותר חשיבות לפסיכולוגיה של החינוך לדוגמא. ניתן לראות הצטמצמות של אנשי סגל שקשורים במדעי הרוח לעומת אנשי סגל שקשורים במקצועות הפרופסיונאליים יותר – הם מתחזקים ואף משתלטים.
לעומת זאת, בתחומי הידע היותר חברתיים ניתן לראות שהחל משנות ה-90 האג'נדה הביקורתית היא הדומיננטית במחקר. מדע המדינה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, יחב"ל, גיאוגרפיה. הידע הביקורתי/הפרדיגמה הביקורתית היא הדומיננטית. כנגד זה בשנים האחרונות יש גופים שיוצאים נגד זה, כמו ארגון "אם תרצו". יש כאן פעולה של חברה אזרחית שמנסה לפקח ולשלוט בתכנים של האוניברסיטה ומעלה על הפרק את המקום של המרצה באוניברסיטה ועל הלגיטימציה שלו להשמיע או לא להשמיע עמדות פוליטיות, והיכולת שלו להפריד בין עמדות פוליטיות להוראה בתחומו."אם תרצו" נגד הביקורתיות של המרצה.