גם אם החברה הישראלית מאוד משפחתית לעומת חברות אחרות, בשנים האחרונות המשפחתיות בישראל, לפי מדדים אלו, נחלשת.
גיל נישואין חציוני 1990 לעומת 2010 נראה בבירור כי גיל הנישואין עולה בכל המגזרים בחברה הישראלית. הקבוצה שעשתה את הקפיצה הגדולה ביותר היא קבוצת הדרוזים. אצל הערבים בכלל השינוי ממש דרמטי. בקבוצה הדרוזית (גברים ונשים כאחד) יש במקביל קפיצה אדירה להשכלה. ניתן לראות קשר בין השכלה לגודל המשפחה וגיל הנישואין – גיל הנישואין עולה ככל שאתה יותר משכיל. כיוון שגיל הנישואין עולה בכל המגזרים בישראל – יש בכך אינדיקציה למשפחתיות פחות מסורתית. עם זאת יש בעייתיות בדרך שהסקרים נערכים – את המגזר הערבי מפלחים למגזרים, מוסלמים ודרוזים, ואילו היהודים מוצגים במקשה אחת.
האופן בו מדינה מפלחת קבוצות מהווה כלי חזק בידי המדינה. אחת הטענות היא שלמדינת ישראל יש אינטרס להפריד בין המגזרים הללו, משום שהדרוזים נחשבים ל"ערבים טובים".
שיעור פריון של נשים ישראליות בין שנות ה-60 ו-2012אצל הדרוזיות יש את הירידה הדרמטית ביותר במספר הילדים. המשפחה הדרוזית ממש משתנה, מהפכה שקטה. דפוס המשפחה מתחיל להיות מאוד דומה למשפחה היהודית. הנשים הערביות מזהות היום שמספר ילדים קטן = חינוך טוב יותר, אפשרויות כלכליות טובות יותר.
מתוך ידיעות אחרונות אחוז מקרי הגירושין בקרב זוגות מוסלמים צעירים ב-2014 עמד על 50! היו צריכים לעבור סדנאות לטיפול בחיי הנישואין שלהם. מגמה של מערביזציה בקהילה המוסלמית.
דפוסי משפחה לפי הלמ"ס יש עלייה מאוד מתונה לדפוס של משפחות שאינן עפ"י הקריטריונים – זוגות ללא ילדים, והורים יחידים.
דפוסי משפחות חד-הוריות רוב האוכלוסיה אינה חד-הורית, 90% זוגות. רק 10% משפחות חד הוריות, אבל מתוך המשפחות החד-הוריות כמעט כולן נשים.
בישראל לפי הנתונים כל משפחה שלישית "חריגה" היה ב"ידיעות אחרונות". עיתונים משקפים ומעצבים הלכי רוח לאומיים. משפחות חריגות לפי מדינות אחרות הן משפחות בהן אין שני הורים ושיעורי הגירושין גבוהים. מה המניפולציה המקומית עושה להגדרת החריגות? העיתונות בישראל את המשפחות החריגות כך ולפי קריטריונים אלה סופרים ומגיעים לשליש:
- משפחות חד הוריות
- משפחות לא יהודיות
- מעורבות בני דת שונה
- עובדים זרים
- חד מיניים
- נישואין אזרחיים
העיתונאי כאן מכניס קריטריונים שקשורים לאותן חרדות באשר להמשך קיום הקהילה היהודית. החברה היהודית משלבת באופן אוטומטי בין חריגות מבנית של משפחה ובין חריגות של מוצא לאומי (משפחות לא יהודיות) וע"י כך יוצרים סוג של "סקופ" – "שליש מהמשפחות הן משפחות חריגות". רואים כאן את הקשר העמוק בחברה הישראלית בין משפחה לבין הגדרת הלאום היהודי.
העיתונאי שבנה את הכתבה רצה למשוך קוראים באמצעות כותרת מפוצצת, "שליש מכל המשפחות…" כשבכלל הקריטריונים שלו מראים שיבוש בתפיסה של מה זו משפחה חריגה. יש כאן שוב דוגמא להבנייה של מהי נורמאליות, אידיאולוגיה לאומית נכנסת לתוך ההגדרה של חריגות. מלמדים אותנו שמשפחה נורמאלית בישראל היא משפחה דו-הורית, דו-מינית, יהודית, חד-דתית, מאזרחי ישראל ושבני הזוג נישאו ברבנות.
משפחה, מדינה ולאומיות
בישראל הקשר בין המשפחה ללאום בולט מאוד בווריאציות שונות. אחד הביטויים המאוד בולטים לקשר בין משפחה, מדינה ואיום דמוגרפי.
יש הבניה שיפוטית לאורך שנים של האיום הדמוגרפי, החשש שחברות אחרות יגברו במספר שלהן עלינו. לכן המשפחה צריכה להיות "מגויסת" לטובת שימור הלאום ועליונות כמותית של היהודים.האיום הדמוגרפי מצריך הירתמות ציבורית להמשך ילודה והמשך קיום. יש התעסקות אדירה בכל הנושא של פריון ושל שיבוח/שמירה על איכות טובה של ילדים. הניסיון שהילדים יהיו מוצלחים. הבדיקות האינסופיות במהלך ההיריון לדוגמא…
החברה הישראלית בהשוואה לכל החברות המערביות – המשאבים שמערכת הבריאות משקיעה בטיפולי פוריות גבוהים מאוד. כסף רב מושקע בנושאים אלו, אפשר לעשות טיפולי פוריות כמה שרק רוצים, זה נתפס כזכות בסיסית של כל משפחה ואין על כך הגבלה.
מבט משווה
השילוני-דולב חקרה את ההבדל בין ישראל לגרמניה, שתי מדינות שחוו את מלחמת העולם השנייה. המחקר שלה התעסק בהמשכיות בין-דורית. בגרמניה השמידו נכים כי הם פגעו בטוהר הגזע. לאחר המלחמה התפתחה גישה שהתנגדה מאוד לתהליכים של ניסיון לסלקציה. שיעור ההפלות בקרב העוברים שמוגדרים כבעלי תסמונת דאון הרבה יותר קטן לעומת החברה הישראלית. השילוני-דולב בדקה סינדרום מחלתי גנטי שהפגיעה המשמעותית שלו (בעיקר אצל נשים) היא חוסר פריון אצל האישה. האישה תהיה כשירה לחלוטין אך לא פורייה. היא מראה במחקר שבישראל שיעורי ההפלה בגלל הסיכוי הזה הרבה יותר גבוהים מאשר בגרמניה. זהו אחד הביטויים לדגש הכ"כ חזק שיש על כושר פריון, פוריות של נשים והחיבור להמשכיות, שרידות של הקהילה הלאומית.