פוביות נשמרות באמצעות למידת הימנעות – האדם חש הקלה בכל פעם שהוא נמנע מהסיטואציה המפחידה. בנוסף יש גם גורם של רווח משני אפשרי (מקשה בטיפול) כמו קבלת תשומת לב מהסביבה.
הפוביות שכיחות באוכלוסייה – כ-12%. יותר נפוץ אצל נשים מאשר אצל גברים.
פוביות מסוימות מתפתחות בילדות (בעלי חיים, פחד מדם). אחרות מתפתחות בגיל ההתבגרות או הבגרות (קלסטרופוביה, פוביה מנהיגה).
הבדלים בין אישיים בהתפתחות פוביות
- חוויות חיים שקדמו להתפתחות הפוביה יכולות לתרום לפגיעות יתרה או דווקא לחסינות.
- בתהליך למידת הפחד עצמו (כשאנחנו מפתחים את הפוביה), מאוד משנה היכולת שלנו לשלוט באותו רגע על הגורם המפחיד או אם היה צירוף של מספר אירועים מפחידים.
- הטיה קוגניטיבית – דריכות יתר לחפש את הגורם הפובי מגבירה חרדה, אנחנו למעשה מוטים לחפש את אותו גורם בסביבה שלנו ומתמקדים בו ומסננים דברים אחרים. בנוסף אנחנו נוטים להגזים ולחשוב שאם ניחשף לגורם הפובי אנחנו ניכנס לחרדה רבה.
הפרעות חרדה לפי המודל הפסיכואנליטי
לפי המודל הפסיכואנליטי, הגורם שמעורר את הפוביה מהווה הגנה נגד חרדה עמוקה יותר – תכנים/דחפים לא מודעים שהאדם לא יכול לשאת. כרגיל כמו אצל פרויד, מדובר בקונפליקטים מיניים. האדם למעשה מפחד מתוכן לא מודע שעלול לצוף, ולכן הוא מעתיק את התוכן לגורם נייטראלי שיש לו איזשהו קשר סימבולי לתוכן האמיתי.
ניכר במנגנוני הגנה (השלכה, התקה וכו').
קשה להוכיח טיעונים מסוג זה, אך הם יעילים ברמה הקלינית.
הטיפול בפוביה לפי CBT: Exposure therapy
נעשה באמצעות טיפול חשיפה –Exposure therapy. ע"י החשיפה נוצרת הסתגלות (הביטואציה). בונים עם המטופל מדרג של מצבים שקשורים לפוביה, על פי מידת החרדה שהמצב מעורר – מחרדה נמוכה ועד גבוהה. כך הוא מתרגל. הדגש כאן הוא על הדרגתיות.
החשיפה נעשית גם בדמיון באמצעות תרגילים מנטאליים, וגם חשיפה במציאות. בנוסף קיימת אפשרות לצפייה במודל שנחשף לגירוי המפחיד.
תרופות אינן יעילות בטיפול בפוביה – יכולות לעזור בהפחתה של החרדה אך לא באמת בטיפול בשורש הבעיה.
בחשיפה עצמה שואלים את המטופל עד כמה הוא מרגיש חרד – המדד נקרא SSUD–Sad subjective unit of distress. תוך כדי הטיפול אנחנו רוצים לאתגר את תפיסת העולם של המטופל ולכן התהליך נקרא אתגור, במסגרתו אנחנו גורמים למטופל להטיל ספקות בפחדים שלו.
עקרונות הטיפול בהפרעת חרדה לפי CBT:
- הערכה אבחנה כללית של ההפרעה לפי DSM-5. לאחר מכן התאמה ייחודית לאדם – מה הוא מרגיש? מה הוא חושב? איך ההערכה הכללית של הבעיה פוגשת אותו ספציפית? באילו נסיבות זה מתעורר אצלו וכיצד הוא מגיב ומשמר את החרדה? ההמשגה הזאת מתבססת על ראיון קליני ועל כלים של דיווח עצמי.
- הדרכה פסיכו-חינוכית מסבירים למטופל לגבי ההפרעה ממנה הוא סובל. שהמטופל יכיר. סוגי טיפול, הפנייה לספרות מקצועית, מתן תקווה בעיקר. הסבר למטופל לגבי האופן בו ההפרעה פועלת, מה מייחד ומשמר אותה. לקיחת המטופל כשותף מלא וגם חוקר וקורא לתהליך הטיפולי. ידע זה כוח… כאן אנחנו נותנים כלים למטופל להיות המטפל של עצמו (כדי שייצא עם כלים עם גמר הטיפול).
- ניטור עצמי: הערכה וטיפול המטופל לומד לשים לב לסכמות השליליות שלו ולאופן הפעולה של החרדה
- הבנייה קוגניטיבית מנגנון השינוי העיקרי בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. העמקה ו"חפירה" באירוע ספציפי שבו החרדה התעוררה. מה קרה לפני, מה קרה אחרי, איתור סימנים מיוחדים. היזכרות בפרטים וברגשות שעלו. העלאת מחשבות שקשורות לרגש, בייחוד אם הרגש "חם" – כשהמטופל בתוך הרגש כך קל לו יותר להגיע למחשבות שמנהלות אותו. כאן לא מתעמקים בעבר ומה זה מייצג מהילדות (יותר פסיכואנליטי) אלא איפה זה קורה ומתי בהווה. "בוא תתאר מה קרה מהרגע שבו נכנסת למסיבה". המטפל והמטופל מנסים להעריך יחד את המחשבות: עד כמה הן ריאליות. מלמדים את המטופל להתייחס באור ביקורתי למה שקורה לו בראש, לא להאמין לכל מה שהמיינד שלו אומר לו. סוגי הבניות קוגניטיביות:
- הדיאלוג הסוקרטי איתור כשלים לוגיים
- יומן מחשבות אישי
- מטלות התנהגותיות (שיעורי בית)
- חשיפה במציאות ובדמיוןחשיפה ספציפית לגורם החרדה, בהדרגתיות
- הפסקת התנהגות של הימנעות
- הפעלה התנהגותית
- לקראת סוף הטיפול, רוצים למנוע הישנות/הסלמה של הבעיה בעתיד. מניעת ההישנות נקראת בשפה המקצועית Relapse prevention.