הוא זיהה חמישה מאפיינים מרכזיים

 

 

• התמחות תפקידית חלוקת עבודה לפי תפקידים. כמו בארץ, יש משרד לארנונה, משרד למים וכן הלאה. לכל משרד יש תפקיד ברור בתוך הארגון הכללי. זוהי חלוקה רוחבית.
• היררכיה לצד זה יש גם חלוקת עבודה אנכית והיא יחסי הכוח (היררכיה). יש חלוקת כוח מאוד ברורה ומוגדרת כאשר מובן לכולם מי הבוס. חלוקת הכוח, ההיררכיה, מאוד מובנית וברורה. חלוקת הסמכויות לכן מאוד ברורה ומוגדרת.
• גיוס אנשים לפי קריטריונים מוגדרים מראש מגייסים אנשים עפ"י קריטריונים מוגדרים וברורים ואנשים צריכים להיות מותאמים לתפקיד עפ"י הקריטריונים שהארגון מגדיר. מתבטא היטב בראיונות עבודה, סלקציות, מבחני התאמה ומכרזים. במכרז המשרד מבטא את הצרכים והרצונות באשר למועמדים, ובראיון העבודה מנסים לראות אם יש התאמה בין הגדרת הציפיות לאדם. מבחינת היררכיה, ככל שעולים בסולם ההיררכי המכרזים יותר נוקשים והם באים למנוע גם פרוטקציות.
• נהלי עבודה מוגדרים קיימים נהלי עבודה מאוד ברורים מאורגנים, מווסתים ומוגדרים בכללים. במשרד החינוך: איך עושים טקס זיכרון, מהם היחסים עם ההורים וכו' ("חוזר מנכ"ל"). הנהלים מגדירים את מכלול האינטראקציות ואת התכנים של התפקידים של הפקידים השונים.
• אי-פרסונאליות האינטראקציות בארגון מונחות עפ"י הכללים והתקנון ויש מעט מאוד מרכיב אישי.

ניתוח של עדנה על מערכת החינוך בהתאם לטיפוס האידיאלי של הארגון הפורמאלי

משרד החינוך, מערכת הבריאות, משרדי ממשלה מתנהלים תמיד לפי הטיפוס האידיאלי, והשאלה שנשאלת היא עד כמה כל מערכת קרובה לטיפוס אידאלי זה.

• מערכת החינוך – ככל שהמערכת הפכה להיות יותר המונית (חינוך לכולם) ומסורבלת, רחבה, מורכבת מאוד מבחינת התפקידים, אז המערכת, כדי למלא את משימותיה באופן רציונאלי חייבת הייתה לקבל מרכיבים של ביורוקרטיה. אם לפני 60 שנה עם הקמת המדינה קבלת מורים הייתה עפ"י איך שנראה למנהל או לפקיד בעירייה באותו זמן, היום מי שהולך להיות מורה צריך לעמוד בכללים מאוד ברורים (תעודת הוראה, השכלה, פיקוח של משרד החינוך וכו').
• בידוול מנתח את רמת ביה"ס כארגון ומנסה לבדוק האם גם ביה"ס פועל כארגון ביורוקרטי. על פניו ולכאורה ניתן לומר שביה"ס, אם יפעל באופן מושלם כביורוקרטיה, האם נשלח את ילדינו לשם? ממש לא. יש הרבה מאוד מרכיבים שלא היינו רוצים שיופעלו ברמת ביה"ס. עם זאת, מה שבידוול ואחרים עשו, ברגע שהם הטילו את המודל ורצו לראות עד כמה ביה"ס מתפקד כביורוקרטיה או לא, מה זה אפשר? לראות עד כמה בי"ס הוא ביורוקרטי. היום ניתן לראות שבי"ס לא יכול להתקיים מבלי להיות באיזשהו אופן ביורוקרטי ובו בזמן אסור לו להיות מידי ביורוקרטי, אחרת הוא מאבד ממטרת העל – חינוך, העצמת תלמידים, יחס אישי.
• הסוציולוגיה מראה שאין ארגון שיפעל באופן מובהק כביורוקרטיה, אבל אם משווים בין בי"ס/משרד ממשלתי/אוניברסיטה – אילו מהארגונים יהיה קרוב יותר לביורוקרטיה – משרד ממשלתי. בי"ס – הכי רחוק, ואוניברסיטה עומדת באמצע.

תמיד מוסדות החינוך יהיו איפשהו באמצע, רחוק-קרוב למוסד הביורוקרטי, תמיד יש מתח בין האישי ללא אישי ובין המרוכך לנוקשה.

• תהליכי הביורוקרטיזציה של מערכת החינוך בישראל (כחלק מתהליך גלובאלי) הולכים ומתחזקים בתוך מערכת החינוך. המערכת מכסה ע"י כללים את ההתנהלות כי היא מגינה על עצמה מפני תביעות. בעבר לא היו שום רגולציות לאיך יוצאים טיול, היום מחשש לתביעה יש חקיקה לגבי כל דבר.
• בהתאם לכך שמערכת החינוך נעשית יותר ביורוקרטית, מתפתחים זרמים א-פורמאליים במערכת החינוך. כאלה שלא רוצים. חינוך מהבית, חינוך דמוקרטי, וולדרוף וכו'.
• ביה"ס ביורוקרטי יותר מהמשפחה: בביה"ס אנחנו מוכוונים כלפי חוץ, אל החברה. חשוב שילד יתנסה באמא ואבא, במקום ששופטים ומעריכים אותו עפ"י הישגיו כהיערכות "לחיים האמיתיים".

>טיפוס אידיאלי שלישי שנדון בו: הארגון הבלתי-פורמאלי

עיקרון מבני חינוכי שנבנה מתוך התבוננות על המציאות החברתית והכרה בכך שילדים לא לומדים רק בבי"ס אלא הם בעצם פועלים במסגרות שונות שמה שמאפיין אותן, שזה מסגרות של שווים.

• חבורות נוער
• כנופיות
• תנועות נוער

לפי הגישה המבנית-תפקודית וחוקריה, מסגרות השווים השונות באות לתת מענה לתיווך בין משפחה לחברה.

אלה ילדים שמקבלים תפוקות חינוכיות שהם לא יכולים לקבל לא במשפחה (כי זו קבוצה קטנה) ולא בבי"ס (קרוב יותר למודל הביורוקרטי).

מאפיינים לטיפוס האידאלי לארגון הבלתי-פורמאלי. החוקרים שמזוהים עם הטיפוס האידיאלי של הארגון הבלתי פורמאלי הם ראובן כהנא ותמר רפפורט. על בסיס התבוננות שיטתית בעקרונות הפעולה של תנועות הנוער, הם ניסו לפתח עקרונות פעולה של מודל חינוך בלתי-פורמאלי שבמידה רבה הוא משלים לחינוך הפורמאלי.

הייתה להם עוד הנחה, שהעקרונות החינוכיים הללו מחנכים לכיוון של ערכים דמוקרטיים, סובלניים, פלורליסטיים.

הפוקנציה:

• תיווך בין משפחה לחברה
• השתלבות/תפקוד בחברה מודרנית ומורכבת
• חינוך לערכים דמוקרטיים, סובלנות, רב-תרבותיות, מוסר אוניברסאלי.

מאפייני המבנה:

• וולונטריות ההצטרפות היא בהתנדבות, מתוך רצון. אנחנו נכנסים באופן וולנטארי לתוך המסגרת ובאותו אופן אנחנו יכולים לצאת. גם בתוך המסגרת, יש חופשיות איפה להשתתף ומתי. עם זאת יש וויכוח על מידת הוולונטריות בכלל. יש אילוצים סמויים כמו לחץ חברתי שמכניסים אותנו לתוך קבוצה כי אחרת לא נהיה "מקובלים", לדוגמא. אבל כך או כך אפשר להבין שמרחב הוולונטריות גדול יותר לעומת ארגון פורמאלי.
• סימטריה יחסי הכוח בין המחנכים למתחנכים הם יחסית שוויוניים. תמיד יש אלמנט של כוח בין מחנך ומתחנך, אבל יחסית במסגרות בלתי-פורמאליות יחסים אלה יחסית סימטריים. כאן יש אף ערך ותרומה נלווית לכך שיש יחסית שוויון (חברותיות, גובה העיניים).
• פעילות רב-מימדית אחד יכול להיות מוצלח בהעברת הרצאות, השני בסיירות, השלישי בריקודים… יש יותר פעילות רב-מימדית שמוערכת באופן שוויוני, חניכים שונים יכולים להתבלט בפעילויות שונות וזה מחזק את הסימטריה ביניהם. בניגוד לכך בבי"ס המערכת ההיררכית ברורה יותר ונמדדת לפי יכולות קוגניטיבית, זה שאתה יודע לרקוד – לא עוזר…
• מורטוריום – סלחנות, צ'אנס, הרשאה, הקלה בתנאים. מושג בכלכלה. לפי אריקסון (מפסיכולוגיה) – בהתבגרות אנחנו סלחנים להרבה התנהגויות חריגות כי אנחנו מניחים שהצעירים מתלמדים, לא יודעים, בודקים גבולות, ולכן הענישה היא הרבה יותר רכה. כהנא ורפפורט טוענים שבמסגרות לא פורמאליות יש הבנייה של התנהגות מורטורית: מאפשרים להתנסות בכל מיני פעילויות ותפקידים, וגם אם נכשלים העונש לא גדול וע"י כך יש לנו אפשרות לבדוק את עצמנו, להתנסות, לבדוק גבולות מול המבוגרים ובני גילנו. לדוגמא: קטינים, זהו מורטוריום, יש להם הנחות מובנות מבחינת החוק. במבנים בלתי פורמאליים יש יותר הרשאה להתנהגויות חריגות וכך מרחב ההתנסויות שלנו גדול יותר לעומת ביה"ס.