יותר כמו תפיסת עולם שאומרת שפסיכופתולוגיות קשורות מאוד לחברה ולתרבות. יכולות להתפתח בהשפעת חברה ותרבות. נתפסות כפסיכופתולוגיות בהשפעת חברה ותרבות (לדוגמא, ההגדרה להומוסקסואליות).
לפי גישה זו פסיכופתולוגיות הן סוג של תוויות שהחברה שמה על האדם.
אנחנו חיים היום בחברה קצת מורכבת. יש יותר סובלנות לאנשים, אבל עדיין יש הפרעות שהחברה נותנת להן תיוג, ויש הפרעות שחברות מסוימות מעצימות אותן.
הניסוי המפורסם של רוזנהאן חלק א': אנשים נורמטיביים התחזו לחולי נפש, הלכו למקומות רפואיים ואמרו שהם שומעים קולות ורואים כל מיני דברים. דיברו קצת מוזר. כולם מייד קיבלו אבחון של סכיזופרנים ואושפזו לתקופת הסתכלות מסוימת. חלק ב': אמרו להם להתנהג רגיל לחלוטין. מה שמעניין הוא שהסתכלו על הדוחות הפסיכיאטריים של הפציינטים. עולה שכל התנהגות שלהם, לגמרי רגילה, נתפסה לגמרי כסימפטומים של סכיזופרניה.
הניסוי לא היה עובר אז וועדת אתיקה (אסור לעבוד על צוות טיפולי, וגם הסטודנטים עצמם היו צריכים לשבת 4-5 ימים במחלקה פסיכיאטרית). הניסוי היה מאוד דרמטי, אומר משהו לא רק על איך פתולוגיה נוצרת אלא גם על איך היא משתמרת. אנחנו ממשיכים לראות אדם כסכיזופרן גם לאחר שהוא מאוזן. סוג של Confirmation bias– אנחנו רוצים לאשש את התפיסה שלנו ולכן מוצאים לכך אחיזה במציאות.
- לפי מודל זה למשפחה יש חשיבות בפסיכופתולוגיה. הגישה המשפחתית –מבנה המשפחה ודפוסי התקשורת. לפי התיאוריה המשפחתית, דפוסי קשר במשפחה, מבנה המשפחה ותפקידים במשפחה – עלולים לייצר בעיות אצל בני משפחה שהם ה-identified patient.למשל, משפחות עם מבנה סבוך – היעדר גבולות בין בני משפחה ודרישה לנאמנות מוחלטת למשפחה על חשבון קשרים חיצוניים.
השפעת התרבות והחברה מתייחס לקבוצות ולא ליחידים. קבוצות שעברו דיכוי – מגלים סממני חרדה או אפילו פרנויה. לא מתוך פסיכופתולוגיה אלא אלמנט תרבותי, לדוגמא איש שחור שמדבר עם מראיין לבן (יהיה דרוך, מפקפק, לחוץ).
- חוויות של בני מיעוטים בחברה – דיכאון, ערך עצמי ירוד, תחושת דחייה.
- הפרעות של נשים – דיכאון, ניצול מיני. ביטוי של מקומן בחברה גברית.
- אחוז גבוה יותר של מצוקה נפשית בקרב שכבות מצוקה.
- ישראל – מדינה שחיה בפוסט-טראומה מבחינה ביטחונית. אזורים מסוימים חיים במצב של טראומה כרונית. יש זירות אחרות בעולם שרואות את ישראל כמדינה טראומתית וכך מוסברות תופעות שונות בהתנהגות שלנו כישראלים.
אבחון והערכה
שלב מאוד חשוב שבו אנחנו נדרשים להתייחס למכלול הפרטים שמאפיינים את מצבו של האדם ומשם לצאת לאבחנה, שבהמשך תאפשר טיפול מתאים.
הערכה פסיכיאטרית קשורה בטיפול תרופתי.
הערכה פסיכולוגית קשורה יותר בתפיסה הרחבה של האדם.
כשאנחנו יושבים מול אדם עם פסיכופתולוגיה, אנחנו רוצים להתחיל מלהבין מה הבעיה שלו. מטופלים רבים יושבים עם עצמם ומאבחנים את עצמם דרך אתרים, לא תמיד נכון.
כשאנחנו מאבחנים אנחנו צריכים לאסוף אינפורמציה על מגוון תחומי חיים של המטופל במטרה להעמיק את ההיכרות עמו ולקבל תמונה רחבה ומלאה של אישיותו כולל הסימפטומים מהם הוא סובל. למשל: יחסים בין אישיים, האופן בו תופס את העולם ועוד.
אבחנה קלינית פסיכיאטרית לרוב מתמקדת באבחנה על הסימפטומים. אנחנו רוצים לדעת אם האדם פסיכוטי, לדוגמא, או נורא מדוכא. ההתמקדות בפסיכיאטריה היא לרוב בסימפטומים ובדבר שנקרא "סטטוס מנטאלי" – עד כמה האדם מחובר למציאות והשיפוט שלו תקין ולא מנותק. פסיכיאטרים מתייחסים יותר לפן הרפואי והסימפטומאלי של העניין ופחות מניעים, מה עומד מאחורי, מהיכן זה מגיע, איפה זה פוגש את האדם באופן רחב.
האבחנה הפסיכיאטרית היא לפי ה-DSM-5 או לפי ה-ICD.
כשאנחנו עושים הערכה פסיכולוגית מקיפה אנחנו משתמשים בכמה שיותר כלים וכך התמונה שלנו על האדם רחבה יותר, ובהתאם יותר אפשרויות יעמדו לרשותנו מבחינת טיפול. בתחנות טיפול למיניהן עושים לפחות 2 פגישות כדי להגיע לכדי הערכה. להלן כלים להערכה הפסיכולוגית:
- הריאיון הקליני
- מבחנים פסיכולוגיים
- מידע ממקורות חיצוניים (דוחות פסיכולוגיים קודמים לדוגמא, כמו ליקויי למידה, שהמטופל מתבקש לספק)
כלומר מראיינים, אוספים נתונים חדשים ע"י מבחנים פסיכולוגיים, ואם יש אינפורמציה חיצונית מבקשים אותה.
מטרות הריאיון הקליני
- יצירת קשר עם הפונה קשר של אמפתיה, הבנה. חשוב כדי לבנות אמון להמשך. תיקוף של החוויה של הפונה (ולא הפרכה, לא לגרום למטופל להרגיש שאנחנו מבטלים אותו). קשר טוב – מבטיח תחושת נוחות מצד הפונה, שיתוף מלא, פתיחות. כך ניתן יהיה לאסוף את המידע הדרוש לנו לאבחנה ותכנון טיפול בהמשך.
- איסוף מידע לגבי תחומים שונים שקשורים במטופל סוג המידע שנאסוף קשור בגישה הטיפולית שננקוט בה (פסיכואנליטית/קוגניטיבית/סוציו-תרבותית/הומאניסטית).