להבדיל מהמונגולים ששלטו בסין, המונגולים של המזה"ת לא שבו למונגוליה עם תום השלטון באזור זה.
יש שתי דעות לגבי גורלם: או שהם התיישבו, או (יותר סביר להניח) שהם התבוללו באוכלוסייה המקומית והתורכית.
ההתבוללות המונגולית נשאה שתי פנים משלימות: התאסלמות ותורקיפיקציה (Turkification – התבוללות לשונית ומעבר לשפה התורכית).
היסטוריונים מהתקופה האלח'אנית (מקורות על המונגולים)
- גֻוַיְני (Juwayni): נפטר 1283. כתב את תאריח'-י גִ'הַאן-גֻשא ("תולדות כובש העולם", ספר על תולדותיהם של ג'ינגס ח'אן והולאגו) – ספר מגמתי שמטרתו הייתה לשכנע את המוסלמים לתמוך במונגולים. גויני שיבח את הולאגו על חיסול הבויהים והחשישיון, אך הפסיק את ספרו בגלל כיבוש דמשק (קשה לו כמוסלמי לקבל ולהסביר אירוע זה).
- רַשיד אל-דין: הוצא להורג 1318; יהודי שהתאסלם. כתב את גַ'אמִע אל-תַוַאריח' ("אוסף ההיסטוריות") – ניסיון לכתוב את תולדות האנושות כולה, מהמזרח עד מערב אירופה (בצורה מגמתית שתפקידה היתה לפאר את המונגולים); היה זה ניסיון חסר תקדים.
- בר היבריאוס (אבן אל-עִבְּרי): כתב בערבית ובארמית-סורית.
- היסטוריים ארמניים.
- וַצַאף ("המתאר"): עד 1321; כתב בפרסית.
- המקורות הערביים, בעיקר מהמדינה הממלוכית.
השלכות התקופה המונגולית על ארצות האסלאם ובכלל
- דמוגרפיה: חיזוק הגורם המרכז-אסייתי.
- כלכלה: מגמה מעורבת. חורבן הכיבוש, המיסוי הכבד, הזנחה של תשתיות חקלאיות וחוסר השליטה על האוכלוסייה הנוודית הגדולה (תרמה לשקיעת החקלאות); לעומת טיפוח המסחר, שיקום אזורים מסוימים וטיפוחם – למשל, דרום איראן.
- איחוד איראן: עד עצם היום הזה.
- חיזוק המבנה הפוליטי
- התחדשות התודעה הלאומית האיראנית ("איראן זַמִין": ארץ איראן), והתייחסות למונגולים כחלק איראני אינטגרלי.
- ייתכן ונבעה מחיסול הח'ליפות, וניפוץ ה"אשליה" של מדינה איסלמית אוניברסלית.
- ייתכן ונבעה מהקמתה מחדש של איראן כיחידה פוליטית, בין האוקסוס לנהר הפרת.
- ייתכן ונבעה מהדיסוננס של הפקידים האיראנים בין לאומיותם לבין עבודתם עבור זרים.
- טיפוח המדע וחיי הרוח: טיפוח מומחים שונים – אנשי דת, פילוסופים, היסטוריונים וכו', וניודם ברחבי האימפריה.
- התחזקות הצופיות: מגמה כלל מזרח-תיכונית (קרתה גם בסוריה ומצרים הממלוכיות).
- הרחבת אופקים (בזכות פתיחתה של אסיה ממזרח למערב, ומעברם של רעיונות רבים ברחבי היבשת: רפואה, אסטרונומיה, אבק שריפה[1] ועוד).
שיעור 21 – איראן ושכניה לאחר המונגולים – 14.01.2013
לאחר התפוררות המדינה האילח'אנית
לאחר מותו של האילח'אן האחרון, אבו-סעיד, ב-1335, התפוררה המדינה האילח'אנית. המצב שנוצר בפרס היה משולב: פרסית היתה השפה הדומיננטית – במינהל, בתרבות ובמדע; מצד שני, האוכלוסייה הורכבה ברובה משבטים תורכיים. כלומר, נוצרה מדינה פרסית עם אוכלוסייה תורכית.
מבחינה צבאית, תמהיל הצבאות החל להתגוון: בנוסף לחילות הפרשים, החל לעלות קרנם של חילות הרגלים.
המדינות הקטנות שהחליפו את המדינה האילח'אנית נשלטו בתחילה על-ידי מונגולים, אולם אלו הוחלפו לאחר דור או שניים.
המשך תהליכי האיסלאמיזציה והתורקיפיקציה של המונגולים
גם השבטים וגם המכובדים המשיכו להיטמע באוכלוסייה המקומית, לאמץ מוטיבים של תרבות תורכית ולהתאסלם. תהליך זה קרה גם במדינות השכנות:
- במערב אסיה עדיין שלטה השושלת המוסלמית של אוּרדת הזהב.
- הח'אנים מבית צ'אגאטאי התחלקו לשני חלקים: ב'מא וראא אל-נהר' התאסלמו הח'אנים, ובמוגולסטן (יותר מזרחה) הם נשארו מונגולים.
היבט נוסף של תהליכי ההיטמעות, בשלושת המדינות הללו, היה היעלמותה של השפה המונגולית והחלפתה בתורכית.
בסופו של דבר נעלמו המונגולים לגמרי – הם הפכו כולם לתורכים והתאסלמו.
התורכמנים נהיו לגורם המרכזי במזרח אסיה, ופעלו נגד (ולעיתים יחד עם) הממלוכים. באזרביג'אן ומזרח-אנטוליה קמו שתי מדינות תורכמניות:
- אק-קויונלו (Aq Qoyunlu, "הכבשים הלבנות") – 1378-1508
- קארא-קויונלו (Qara Qoyunlu, "הכבשים השחורות") – 1380-1468
המערכת הבין-לאומית באזור באותה תקופה כללה שלוש מערכות: הממלוכים, התורכמנים והעת'מאנים.
תימור וצאצאיו
תימור \ תימור לַנְק (Tamerlane): 1335-1406.
תימור היה ממוצא מונגולי. עם זאת, הוא היה מוסלמי ודיבר תורכית (עבר תהליך תורכיפיקציה).
סביב 1370 הצליח תימור לאחד את השבטים של אוזבקיסטאן. הוא יצא למסע כיבושים: השתלט על איראן, לחם באורדת הזהב (והביא להיחלשותה), ערך פשיטות לתוך הודו, פלש לסוריה ב-1400 והשתלט עליה לזמן קצר, והביס את הצבא העות'מני החדש ברמת אנטוליה.
תימור שיחזר את הצלחות המונגולים, והשטח שכבש היה דומה לשטח עליו שלטו הולאגו וצאצאיו – ואף היה יותר מכך. הוא נפטר כאשר תכנן מסע מלחמה לסין.
תימור נודע באכזריותו הרבה. בניגוד למונגולים, הוא לא ייסד מדינה באזורים שכבש – הוא בזז והרס את הארצות ואז עזב אותן. תימור הוריש לצאצאיו (Timurides) מדינה חלשה יחסית, ולכן לאחר מותו התפרקה האימפריה שלו.
בניגוד לאכזריותו בכיבושיו, היה תימור פטרון של תרבות ואמנות, והקים מבנים יפים בסמרקנד. הוא גם תמך בלמדנות דתית ובמדע חילוני. צאצאיו נקטו בקו דומה ותמכו אף הם בתרבות, במדע ובלמדנות.
גם בתקופתו של תימור, הגורם הדומיננטי באיראן נותר הגורם השבטי התורכי.
דוד אילון טוען כי המוסלמים לא קיבלו את אבק השריפה מהסינים, אלא דווקא מהאירופאים (לאחר שאלו האחרונים אימצו אותו מהסינים).