- יתרון מספרי כלשהו – הצבא המונגולי בקרב עין ג'אלות היה חלק קטן מהצבא המונגולי הגדול, ולפי המקורות, לממלוכים היה יתרון מספרי כלשהו.
- בריחתם של כוחות סוריים בצד המונגולי – אלה שצורפו למונגולים בעל כורחם, לא הטיבה למונגולים.
- שאננות מונגולית ומורל ממלוכי גבוה (תפקידו של קטז) – הממלוכים היו דרוכים "כמו קפיץ". קטז הצליח להעלות את המורל הירוד של הממלוכים והנהיג את הלחימה תוך כדי נקיבת מטרות ללחימה (האסלאם, התהילה, הכסף, המשפחות וכ'ו).
- כתבוקא נהרג בקרב – בד"כ כאשר מפקד מצד כלשהו נהרג, אזי הקרב נגמר והכוחות של המפקד הנהרג מתחילים להתפזר.
- הדמיון בין שני הכוחות: קשתים-רכובים ממוצא דומה (מן ג'נס ואחד)
דברי אבו שאמה (נפטר ב-1267)
שיר: "המונגולים כבשו את הארץ [=סוריה] ובא אליהם
ממצרים תורכי, שהקריב את חייו
בסוריה הוא חיסל וניפץ אותם
לכל דבר יש מזיק מסוגו (מִן גִ'נְסִהִ)"
השלכות הקרב
- ניפוץ המיתוס של המונגולים הבלתי מנוצחים – הרוב לא העיזו להתמודד עם המונגולים, ואלה שכן התמודדו הובסו די בקלות על ידם בשדה הקרב.
- הדיפת המונגולים מסוריה – המפקדים, הפקידים, והמערכת השלטונית שהם טרחו לבנות נעלמת ומתמוטטת.
- השתלטות הממלוכים על סוריה – ממשיכים את המסורת עתיקת היומין של "מי ששולט במצרים שולט בשלוחתה בסוריה".
- קביעת "הגבול" בין הממלוכים למונגולים בנהר הפרת – הם בנו מערכת שלטונית מסודרת ברוב סוריה, למעט אזור החוף שם היו הצלבנים. כעת סוריה השתלבה במדינה הממלוכית, שבירתה מצרים. במאמר מוסגר: כל מה שהטולונים והפאטמים ניסו לעשות ולשלב את סוריה הסתכם במעשיהם של הממלוכים להשתלט עליה.
- חיסול שלטון האיובים בסוריה – לאחר מלחמה של 10 שנים, האיובים מובסים בעקבות מעשיהם של המונגולים (סילקו את רובם)
- לגיטימציה רבה לשלטון הממלוכי – הממלוכים היו עבדים, ועלו לשלטון תוך כדי הפיכה. הם עשו הרבה מהומות ולא היו אהודים במצרים. הממלוכים הצליחו להוכיח שהם אצלה שמסוגלים "לבצע את העבודה", ולכן טיפחו את הלגיטימציה שלהם והציגו עצמם כ-مُجَاهِدُونَ
קיימים במשחק אפוא 2 כוחות עיקריים: מדינה ממלוכית, שהייתה תחילה מפורקת ושררו בה ריבים רבים בין המנהיגים ומנהיגות מפולגת, הפכה להיות כוח עיקרי, מוביל ושולט במצרים, סוריה וישראל. הייתה זו מדינה ממלוכית תורכית. מאידך, הכוחות המונגולים שולטים בערבה ובמרכז – מזרח אסיה. השלטון המונגולי והאליטה המונגולית בפרט היה בטוחים בעצמם שמגיע להם לכבוש את העולם. היה להם צבא אדיר, למרות שגם המדינה המונגולית נחלקה לשני גושים עיקריים (המונגולים של איראן והמונגולים של אורדת הזהב בצפון – דרום רוסיה והקווקז).
שלטונו של ביברס (1260-1277):
ניתן לקרוא לו "מייסד המדינה הממלוכית", הוא השאיר אחריו מדינה ממוסדת, ריכוזית וחזקה למדי. אחת הסיבות להחזקת השלטון הממלוכי מעמד היא משום מיסוד זה של המדינה, בעלת אתוס צבאי. הנהגת הצבא הייתה הנהגת המדינה, היה לו תפקיד מכריע, ולכן הועברו אליו משאבים רבים. ביברס מבסס את שלטונו ונלחם בכוחות צלבנים, במתנגדים מבית, והיה אכזרי מאוד לאלה.
מפעליו של ביברס: היעד העיקרי: להתכונן לפלישה מונגולית נוספת
- הרחבת הצבא וחיזוקו – צריך לאמן את הצבא ולהגדילו. המקורות מדברים על לפחות הכפלת הצבא. משום שהצבא המונגולי היה גדול מאוד, היה צורך לנסות להשתוות לו באופן כלשהו. חיילי הצבא העיקריים נשארו ממלוכים – קשתים רכובים. לביברס הייתה יחידה פרטית אדירה. הוא ניהל מבצעים גדולים וקטנים נגד הארמנים, הצלבנים והמונגולים.
- שלטון ריכוזי – ביברס הצליח לרכז במידה מסוימת את השלטון מידי המושלים של המחוזות השונים של המדינה.
- מערכת ריגול מסודרת – ביבר הצליח להשיג "מודיעין בזמן אמת". הבלדרים החשאיים הגיעו ומסרו מה החליטו במחנות האויבים השונים. הממלוכים ידעו למדי מה קורה אצל הצלבנים, המונגולים ואצל בעלי הברית שלהם. היו מוסלמים מקומיים אצל המונגולים ובמקומות נוספים ששיתפו פעולה עם הממלוכים.
- דרכי תחבורה ותקשורת – הממלוכים בנו מערכות תקשורת יעילות למדי. הקימו מחדש את "דואר הסוסים" וחידשו אותו (מעין בריד מפותח). בנו את המערך מהערים הגדולות: חמאה, חמץ, דמשק לקהיר. המידע היה מגיע מסוריה למצרים תוך 4 ימים באמצעות דואר הסוסים. העיר שלא חוברה לדואר הסוסים הייתה ירושלים וזאת משום שלא הייתה חשיבות כלכלית וצבאית לירושלים אלא דתית, ולכן לא הייתה סיבה לשים תחנה של דואר סוסים שם. כמו כן, פותח דואר יונים. גם שומשו סדרות של משואות באזורי הגבול, שייעודם העיקרי היה להתריע על בואם של המונגולים. הממלוכים פיתחו את דרכי התחבורה – המונגולים העדיפו לקיים את מבצעיהם בחורף בשל הצורך במים. הממלוכים בנו גשרים בקרבת מקורות מים, על מנת להקל על הדרכים בהן יעברו הכוחות לקראת המונגולים.