שחקנים מרכזיים:
- ארגונים בינלאומיים, או"ם! ו-NGO (ארגונים לא ממשלתיים).
- בנוסף גם מומחים– כולל אנשי ידע שהביאו את הידע שלהם ממקום אחר כמו כאלה שעשו דוקטורט בארה"ב.
פרקטיקה
ההשפעה הברורה והגדולה ביותר היא דרך המבחנים הבינלאומיים.
- מדידה, הערכה ודירוג הישגים באופן משווה, איפה המדינה עומדת לעומת מדינות אחרות.
- קביעת סטנדרטים עולמיים. המדינה הופכת להיות סוכן של השוק הגלובאלי ונכנסת לטירוף של הערכות ומדידה, מה הסטנדרט שהתלמידים צריכים לעמוד בו כדי להצליח בעולם. כך, המדינה מסתכלת פחות ופחות פנימה וכאן גרעון חשוב, המדינה מפספסת מה קורה בפנים ואיפה היא צריכה להשתנות מ"בית" ובמקום להשוות בין עצמה לעצמה, מתמקדת בהשוואה לאחרות.
- יש כאן פספוס של משתנה מאוד חשוב – המשתנים הדמוגרפיים של המדינה. אם החברה הישראלית בנויה על פערים מאוד מרכזיים, אי אפשר לצפות שמערכת החינוך תתגבר על המצב. הפערים החברתיים הם אלה שמביאים לתוצאות קשות במבחנים הללו, ולא להיפך.ניתן לראות במבחנים פערים מאוד גדולים – הקבוצות העליונות בהישגים עומדות בתחרות עם הקבוצות העליונות בחברות אחרות. הבעיה מגיעה בגלל הפערים המאוד גדולים בתוך החברה שלנו בישראל. ניתן לראות שהמבחנים הללו "מעוורים" את הביצה והתרנגולת ולא נותנים לטפל במידה רבה בבעיות החברתיות שהחינוך הוא סימפטומטי לבעיות אלה והוא לא מייצר אותן.
- תכניות התערבות שונות
- תמיכה ישירה של ארגונים כמו אונר"א של האו"ם, נכנס למחנות פליטים ברשות הפלסטינית ומקים שם את עיקר מערכת החינוך, הוא מממן אותה. יש כאן לא רק תחזוק של המערכת אלא גם פיקוח.
נושא חדש: אידיאולוגיה, ידע וחינוך
תכנית הלימודים כתוצר של הבנייה חברתית
- ההנחה היא שכל תכנית לימודים היא תולדה של תהליכי סלקציה וארגון של הידע. כלומר, הידע שניתן לא ניתן מטעמים "תמימים". יש סיבות ואינטרסים.
- תהליכי הסלקציה והארגון של חומרי הלימוד אינם "אובייקטיביים" אלא קשורים באידיאולוגיה של מי שמעביר את החומר באשר לטיב האדם, טיב החברה, טיב האזרח.
- בתיכון – רמת הפיקוח חזקה מאוד, באוניברסיטה יש חופש אקדמי ונותנים למרצים חופש מה לבחור, מה ללמד. אין תכנית לימודים של מרצה לסוציולוגיה של החינוך, למשל. ההנחה היא שיש כאן ידע ופיקוח מצד עמיתים ולכן מרצים לא יכולים להשתולל. יש גם פיקוח של סטודנטים (הסטודנטים נותנים משוב למרצים בסוף השנה, תופעה שהתחזקה בעקבות מכללות – האוניברסיטאות הבינו שהן חייבות להקשיב לסטודנטים). באוניברסיטה למרצים יש יותר ידע ולכן הם יכולים לקבל יותר חופש, בתיכון לא כל מורה הוא פרופסור או בכלל דוקטור… ובנוסף יש באוניברסיטה מסורת של חופש אקדמי. היום יש ארגונים שמעלים את העניין לבחינה. האם צריך כ"כ חופש אקדמי כמו שיש באוניברסיטה?
- אנחנו נרצה להבין לעומק כיצד תכנית הלימודים מעוצבת ע"י המערך השלם של אינטרסים, אידיאולוגיות של השחקנים השונים. יש מקום לוויכוחים רבים מה התלמידים צריכים לדעת (חוץ מדברים מאוד בסיסיים כמו ארבע פעולות חשבון או קריאה וכתיבה). האידיאולוגיות מכתיבות בסופו של דבר את אופי תכנית הלימודים.
תכנית הלימודים – תכנים
מתבטאת מאוד בספרי לימוד. בנוסף גם במבחנים, מה שואלים וכו' אבל נתייחס בעיקר לספרי הלימוד.
יש מחקר רב על ספרי לימוד כי זה מאוד נגיש וקל. כשניגש לספרי לימוד נשאל:
- מה אופי המסרים שעולים בהם?
- מה המסרים הגלויים?
- מה המסרים הסמויים?
- מה לא אומרים? מה נשכח?
- כיצד אומרים?
לדוגמא, איך מציירים את המפה של מדינת ישראל?
התמונה שעדנה מביאה עם היישוב – ביטוי מאוד ברור למזרח ומערב, קדמה ומסורתיות. העולים החדשים הם המזרחיים הפחות מתקדמים, לעומת הצברים שהם מלח הארץ, מטיילים, קרובים לאדמה, כנראה בתנועת נוער והקדמה היא אצלם – יש להם מכונית לעומת מחרשה.
הפעולה החברתית בכיתה, תכנית הלימודים ככלי למסרים
תכנית הלימודים
בשבוע שעבר דנו על האופן שבו תכנית הלימודים מובנית, מתוך הנחה שאין תכנית לימודים אובייקטיבית, במובן שהתכנית "נכונה" אלא תמיד תוצר או תולדה של אידיאולוגיות חברתיות, אינטרסים חברתיים ויחסי כוח חברתיים שבאים לידי ביטוי דרך החומר הלימודי.
תכנית הלימודים היא תמיד באיזשהו אופן טקסטים, ויש תמיד אינטראקציה של הטקסט עם הכיתה. מה המורה עושה עם הטקסט, איך הילדים מגיבים ומה האינטראקציה שמתפתחת סביבו.
טקסט נגד Counter-Textעל אותו טקסט המורה והתלמידים יכולים ליצור ביחד טקסט נגדי, באופן שבו הם מפרשים, דנים ועוסקים בטקסט. הטקסט הנגדי מופיע בספרות הרבה פעמים בהקשר לקבוצות שוליות, קבוצות שמרגישות יותר מוכפפות ע"י המדינה וע"י תכנית הלימודים ובעצם מייצרות באופן חתרני counter-text בתוך הכיתה.