מטאפורה מובילה: החברה כבעלת קבוצות שונות שיש ביניהן קונפליקטים. מאבק, מלחמה.
הגישה המבנית-תפקודית מדגישה את שיתוף הפעולה בין המבנים השונים בחברה על תפקידיהם ומחדדת את חשיבות שיתוף פעולה זה (כמו איברים שונים באותו אורגניזם) ליצירת איזון ויציבות חברתית. לעומת זאת, גישת הקונפליקט מחדדת את ההבדלים, המתחים, הקונפליקטים ויחסי הכוחבין הקבוצות השונות.
החוקר המבני-תפקודי תופס את החברה כישות הרמונית באופן טבעי. אם יש דברים שמפרים את ההרמוניה יש לתקנם כדי שכל חלקי המערכת יזינו אחד את השני. כך, השלם יעבוד באופן מאוזן, יציב, המשכי.
אל מול זה, תפיסת העולם של החוקר הביקורתי/חוקר הקונפליקט שונה לגמרי.חברה = מאבק. מלחמה על משאבים, העוגה לא מספיקה לכולם. נלחמים על הנתח הגדול ביותר.
העיקרון המארגן כאן הוא לא איזון, תלות הדדית, הרמוניה כמו בגישה המבנית-תפקודית. כאן העיקרון המארגן הוא כוח. ניסיון החזקים לשלוט על החלשים.
יחסי שליטה בין קבוצות בחברה – ישירה (משטור) ועקיפה (הגמוניה)
האינטרס של קבוצת החזקים הוא לשמור על הכוח שלהן.
יש מספר דרכים לשמור על כוח זה, באמצעות שליטה.
-יש להבחין בין שני סוגים של שליטה:
- שליטה ישירה (פיקוח ישיר) –לדוגמא משטרה, כוחות ביטחון, צבא, כוחות שליטה ופיקוח פורמאליים. אכיפת מיסים, חקיקה. בקהילה החרדית: משטרת הצניעות, נידוי, רבנים. בביה"ס, דוגמאות לפיקוח ישיר: השהיות, ציונים, נזיפות. ככל שביה"ס יותר דמוקרטי והחברה יותר אנומית (פחות הבדלים תפקידיים) זה לא כ"כ עובד ולכן יש היום גם מצלמות שמפקחות במסדרונות ביה"ס.
- פוקו – סוציולוג חשוב שטבע את המושג "פנאופטיקון" – מגדל פיקוח בבתי הסוהר כדוגמא לתופעה חברתית של פיקוח על החברה, כמו מן "האח הגדול" (נראה יפה ב-"1984" של אורוול).
- עם זאת כל קבוצה יודעת שאי אפשר לשלוט רק באמצעות כוח ישיר, לכן חייבים גם שליטה עקיפה.
- שליטה עקיפה –מערכת הערכים, הנורמות, שהקבוצה הדומיננטית מכתיבה ומעצבת ומעבירה הלאה כדי שכולנו נפנים אותה ונקבל אותה ונפעל על-פיה. עם זאת, ללא כפייה. זוהי הגמוניה. לא צריכים כאן פנאופטיקון. אותה מערכת ערכית, אידיאולוגית, של הקבוצות הדומיננטיות שמופנמת אצלנו באופן עקיף, מובנה, מופנם (טאבו – לדעתי דוגמא לכך).
לגבי הגמוניה לפי אפל – מתבטאת ב-3 דרכים:
- יש זהות אמריקנית משותפת לכולםכשמפרקים אותה אנו למדים שהיא נבנית ע"י הגבר הלבן הפרוטסטנטי (הוואסבי). הוא "השפיץ של הפירמידה" בחברה האמריקנית. בעיקר הזהות והערכים שלו.
- האתוס המאוד בולט שכולם מהגריםארץ ההזדמנויות הבלתי-נגמרות. כאן האפרו-אמריקנים נשכחים, שוכחים שהם הגיעו לשם בכוח. שוכחים גם את הילידים (כמו האינדיאנים), הם לא מהגרים, לא חלק מהאתוס, ולא מדברים עליהם.
- הענקת שמות והגדרות לקבוצות המוחלשות בחברה
***
מכאן, ההגמוניה גורמת לכך שפעמים רבות נקבל את המצב כטבעי. נבנית תודעה שמצדיקה את המצב הקיים ומטשטשת את יחסי הכוח.
בישראל – הזהות הישראלית נבנתה על ה"וואסב" המקומי, באותו אופן. גם החברה הישראלית היא חברת מהגרים, ששבים הביתה (חוק השבות). בדרך שוכחים את הערבים (20% מהמדינה, גרו פה).
בישראל יחסי הכוח הרלוונטיים: מזרחים-אשכנזים, דתיים-חילוניים, גברים-נשיים, ערבים-יהודים.
(בארת – מציג את עניין הכוח בקריטריון של גיל, למבוגרים יש כוח רב על הילדים בגלל שהם פעוטים, ניתן להכפיף עליהם הגמוניה בקלות).
מנגנוני שליטה אידיאולוגיים בחינוך
- הגדרת הבוגר/האדם הראוי כאמצעי לשליטה – ההגדרה השתנתה עם הזמן. בעבר ההגדרה לבוגר מחונך וראוי עברה דרך קלאסיקות, פילוסופיה, מדעי הרוח. היום – יותר לכיוון מדעי הטבע.
- הבניית הידע הגלוי והסמוי מועבר בביה"ס, לדוגמא, שיעור המרצים לעומת המרצות בביה"ס לחינוך. המסר הסמוי כאן הוא שחינוך הוא יותר לבנות. אם נלך לחוג לכלכלה המסר הסמוי הוא שהחוג הוא יותר לגברים (וגם לשם זורם יותר כסף).
- קביעת אמות המידה להצלחה ושיטות הערכה ומיון איך מעריכים תלמידים? את מי מעריכים יותר או פחות? אילו ארגונים פועלים ומפעילים את זה?עד כמה זה מקומי או גלובאלי?מה האינטרסים שעומדים מאחורי כל הדברים האלה? כל זה מחזק מאוד את ההגמוניה. המבחנים הפסיכומטריים ומבחן פיזה לדוגמא בוחן הבנת הנקרא, אנגלית, מתמטיקה. המקצועות האלה אמורים לשרת בעתיד את שוק התעסוקה.לא בודקים כאן פילוסופיה… יש כאן גם הגמוניה גלובאלית, זה נכון גם לכל העולם ולא רק לישראל. מראש מכינים את התלמידים, דרך החינוך, למקצועות הנדרשים היום.
- נקודה מעניינת: בבגרות ובאוניברסיטה לא רושמים שם אלא ת.ז., ניסיון של מערכת החינוך לעקוף את ההגמוניה של האשכנזים על המזרחים.
- חלוקה דיפרנציאלית של משאבים תרבותיים –מחלקים את המשאבים בצורה כזאת שהם יותר זמינים לאשכנזים ופחות זמינים למזרחים/אתיופים לדוגמא. כך אנחנו מעבירים הון תרבותי גבוהיותר לחברה האשכנזית. זה נפתר איפה שעושים העדפה מתקנת.
- הון תרבותי – בורדייה – המטען התרבותי (משאבים, העדפות תרבותיות) שאדם מביא איתו לאור המסגרות שהיה בהן. לדוגמא, אם הייתי בתיכון "ליד ה" בירושלים ההון התרבותי שלי גבוה יותר לעומת אם הייתי בתיכון בדימונה.