תהליכים מרכזיים

אנחנו מציגים כאן תמונה יחסית סדורה, המציאות יותר מורכבת.

יש סקציה שלמה בביה"ס לחינוך שנקראת מנהל בחינוך שעוסקת בכל התחומים הללו.

תהליכים מרכזיים

שמשפיעים על הדינאמיקה של אחריות ויישום, שעושים סוג של "רעש" בכיוונים שונים ומתקיימים בו-זמנית (אין כאן תהליך אחד שמתקיים ואחרים לא).

• לחצים פוליטיים משרד החינוך הוא איזשהו אגף שבכל פעם שר אחר נכנס עם אג'נדה פוליטית אחרת ומנסה לגייס את המשרד לטובת האג'נדה הפוליטית שלו. יש בכך הרבה מאוד בעיות. יש חברות שמנסות לנטרל את זה ולהפעיל מערכות של שינויים שעומדות כנגד שינויים פוליטיים. בהקשר הישראלי זה לא קיים. יש כאן מערכת שלמה של לחצים פוליטיים בין אם ישירות מיחסי הכוח הפוליטיים ומאופי/המפלגה שהשר מזוהה איתה, ובין אם לחצים פוליטיים אחרים דרך החברה האזרחית. יש כל הזמן לחצים פוליטיים מסוגים שונים, פורמאליים ולא פורמאליים, שמניעים את המערכת הזאת ומושכים אותה לכיוונים שונים, לעיתים אף סותרים זה את זה.
• תהליכים ארגוניים: מרכוז מול ביזור. מידת המרכוז והביזור – עד כמה המדינה שולטת על התכנים, התקציבים, כוח האדם או עד כמה היא נותנת יותר אוטונומיה למגזרים השונים והרבה פעמים ברמת ביה"ס. גם תהליך זה מושפע מאוד מתהליכים פוליטיים אך גם מתהליכים גלובאליים– מה קורה בעולם מבחינת תהליכי ניהול וארגון מערכות חינוך על בסיס של ידע מקצועי. יש כאן אינטרסים פוליטיים יחד עם תהליכים גלובאליים של ידע על מערכות חינוך שמשפיעים על מידת המרכוז והביזור במערכת החינוך. מערכת החינוך הישראלית לעומת ארה"ב היא מאוד ריכוזית; יחסית לצרפת, היא פחות ריכוזית. באופן היסטורי המערכת הייתה הרבה יותר ריכוזית סמוך להקמת המדינה. משנות ה-90 יש תהליך איטי ודי עקבי של ביזור. תלוי מתי, עם זאת. בנט למשל מנסה למרכז איזשהם תכנים כמו הספר "להיות אזרח בישראל". המערכת עוברת טלטלות רבות על סקאלת המרכוז-ביזור. חשוב לציין שאין כאן טוב/לא טוב אלא הקשר חברתי, כלכלי וסוג של אידיאולוגיה. ככל שהמפלגה השלטת מחזיקה באידיאולוגיה ריכוזית יותר, פחות פלורליסטית, היא תפעל או תנסה להפעיל יותר שליטה מלמעלה על מערכת החינוך. ככל שהשלטון יותר פלורליסטי הוא ייתן יותר מקום לביזור. דוגמא למרכוז – הורים בשנות ה-90 לא יכלו לבחור לאיזה בי"ס לשלוח את הילדים, זו הייתה החלטה בירוקרטית ריכוזית של הרשות המקומית (תחת משרד החינוך). מאז יש יותר אוטונומיה להורים.
• תהליך ארגוני: בירוקראטיזציה. מערכת החינוך כמו מערכת הבריאות מכסה את עצמה כל הזמן בכללים כנגד תביעות (כסת"ח). מתן הנחיות, כללים לאיך פועלים במערכת החינוך. זהו תהליך גלובאלי ולא רק בחברה הישראלית. התהליך בא כתגובה ישירה לכך שככל שההורים באים ביותר תביעות כלפי המדינה. המדינה מכסה את הפעולות שלה דרך כללים בירוקרטיים שבאים להסדיר פעילות, כדי לתת לאותה פעילות צידוק. תהליך הבירוקראטיזציה מסרבל מאוד את הפעילות ופעמים רבות מונע ומקשה מאוד הפגנת יוזמה, יצירתיות, נועזות.מורים ממלאים היום הרבה טפסים שלא בהכרח עוברים עליהם אח"כ וברור שזה מתוך פעולה ריטואלית, כדי לכסת"ח, שיהיה מסמך למקרה ש… המערכת מנסה לשמור על עצמה מפני פיקוח של החברה האזרחית באמצעות פיקוח פנימי.
• תהליכי פרופסיונאליזציה תהליכים של קבוצות במערכת החינוך שנשענות בלגיטימציה לפעולה שלהן על ידע מקצועי.הן באות מול שלטון הפקידים – הבירוקרטיה. למשל, יועצות, פסיכולוגים, מורים. יש תהליך הולך וגובר של מקצוע של המורים – כחלק מתהליך של העלאת היוקרה של תפקיד המורה. יותר שנות לימודים, יותר תעודות נדרשות. זה תהליך שאינו אופייני רק לחברה הישראלית אלא תהליך גלובאלי. בנוסף יש תהליך של פסיכולוגיזציה של מערכת החינוך – דרך היועצים, המורים וכו' – מבטא תהליך שנשען על ידע מקצועי ומשפיע על מערכת החינוך. נוצר כאן סוג של מתח. הפסיכולוגים מתחילים לשבש את ההגדרה הבירוקרטית תוך הישענות על ידע מקצועי – "הילד לא בשל ללמוד כרגע למרות שהוא כבר בן 6 וצריך לעלות לכיתה א'". היום ליועצים בבי"ס יש מעמד גבוה יותר לעומת המורים. למה? כי הם בעלי ידע מקצועי ברמה גבוהה יותר.

התהליכים הנ"ל מניעים את מערכת החינוך ויוצרים בה מתחים ושינויים.

חינוך וחברה אזרחית

מערכת החינוך הפכה להיות שק החבטות של החברה.

יש יותר ויותר חוסר שביעות רצון מהחינוך. ככל שהחברה מתבגרת, וככל שהאזרחים כבר לא מהגרים ומבינים מה קורה סביבם – יש להורים כוח להתארגן ולצאת בקבוצות כנגד מערכת החינוך.

דפוסי פעולה של החברה האזרחית החברה האזרחית מספקת שירותים שהמדינה לא מספקת.

• "קבלני משנה" של המדינה/המשפחה – מסגרות העשרה, צהרונים, חוגים
• תיווך בין המשפחה למדינה – ארגוני הורים – ועד הורים ארצי
• קידום אינטרסים וזהויות חלופיות – בתי ספר ייחודיים, תנועה לחינוך בבית
• תנועות חברתיות – מאבקים פוליטיים. מחאת 2011 – "מחאת העגלות" (מחאה נגד יום הלימודים הקצר), "מחאת הסרדינים" (מחאת ההורים נגד גודל הכיתות).

יש כאן ביטויים שונים ומגוונים של החברה האזרחית שגם היא מפעילה לחצים על המדינה בניסיון לשנות.

באופן כללי, סוגי מפגשים בין המדינה לחברה האזרחית: שיתוף פעולה, התנגדות החברה האזרחית לפעולות המדינה, קואופטצייה (המדינה "בולעת" את המחאה של החברה האזרחית והופכת אותה למחאה שלה).

אילו קבוצות אזרחיות מצליחות יותר להשפיע/להתערב/להשיג/לעצב? היום התנועה הקיבוצית כמעט איבדה מהכוח שלה, לעומת תנועה מתחזקת – ש"ס, או קבוצות חזקות מבחינה כלכלית כמו המעמד הבינוני שיש להן את הכסף לבנות מסגרות בשביל עצמן.