- מה עלה בגורלה של האוכלוסייה המוסלמית?
חלק גדול מהאוכלוסייה ששרדה את הכיבוש קמה ועזבה.
- מה עם התושבים הנוצרים המקומיים?
האוכלוסייה נשארה במקום, ולצלבנים היה עניין רב להחזיק אותם, על מנת שיעבדו את הקרקע וישלמו מיסים.
- האם הייתה בעיה דמוגרפית?
העניין הוא כמה כוח צבאי יש מכל צד.
- מה עם הארצות המוסלמיות ושליטיהן?
הסלג'וקים לא מעורבים כל כך, הח'ליפות נשארת מוגנת באזור עראק. בעשרות השנים הראשונות לא הייתה שום תגובה אפקטיבית, הפילוג וחוסר התיאומים המשיכו, לצלבנים הייתה נכונות לעבוד עם גורמים מוסלמים אחרים.
לפי מספר מקורות, אבן ג'ביר, נוסע מוסלמי מצפון אפריקה, ומגיע לעכו, לאחר מכן חוזר למדינתו. הוא כותב ספר על נסיעתו (רחלה) ומתאר את מה שרואה. הוא מתאר את האזור צפונית לעכו, שהתנהגו למוסלמים טוב באזור זה: דבר זה מלמד שאכן היו מוסלמים שם, וכמו כן שהשלטון המוסלמי לא ידע כיצד להתנהג כראוי לנתיניו המוסלמים. לאחר מכן הוא מתאר שקיבלו את פניהם פקידים נוצרים שדברו ערבית.
במקביל, ההיסטוריון, אבן טולון, כתב באחד מחיבוריו על סיפורם של קבוצה של אנשים מאזור שכם. הוא מצטט חיבור קדום יותר ומספר על כמה כפרים באזור המוסלמי שסבלו מהשלטון העושק של האדון המקומי, ואמרו כי "הגיעו מים עד נפש". אותם תושבים החליטו לקום ולעזוב את אזורם לדמשק.
תגובות מוסלמיות למסעי הצלב ; צלאח אלדין והמדינה האיובית
התגובה המוסלמית המיידית לכיבושים הצלבנים הייתה רפה; בשורה התחתונה, האוכלוסייה הצלבנית בת המאות-האלפים הבודדות שלטה על האוכלוסייה המקומית, המוסלמית, היהודית והנוצרית.
גיבורי הג'האד נגד הפרנקים
- זֶנְגִי (Zengi)
- נור אל-דין מחמוד בן-זֶנְגִי
- צַלַאח אל-דִין יוּסֻף בן-אַיוּבּ (Saladin) – מפקד מטעמו של נור אל דין
- בַּיְבַּרְס (Baybars), הסלטאן הממלוכי
דין = דת, שמות עם 'דין' מציינים כינוי של אנשים מכובדים
מבחינה גיאו-פוליטית
- מצרים בידיהם של הפאטמים
- סוריה – חלב ודמשק הערים החשובות, אזורים חקלאיים חשובים
- אל-ג'זירה – איזור חקלאי אדיר עם ערים גדולות ופוטנציאל אדיר של כוח חקלאי
האוכלוסייה המוסלמית
- הנתינים של השליטים הפרנקים: קשה לקבוע בוודאות, אבל ככל הנראה רוב האוכלוסייה הייתה ערבית-מוסלמית. עם זאת, בכלליות לא היו מרידות של המקומיים כנגד הפרנקים.
- השליטים בארצות השכנות לטריטוריה הפרנקית.
האליטה המוסלמית בארצות המוסלמיות הללו (בעיקר עֻלַמַא).
- השכבות המוסלמיות הרחבות יותר: האיכרים ופשוטי העם בארצות השכנות לא מילאו תפקיד משמעותי – עיקר תפקידם היה בתשלום מסים, והם לא השתתפו בלחימה (לא היוו "צבא עממי").
- המאבק נגד הצלבנים הגיע מבחוץ – ולא מבפנים – לא מקרב האוכלוסייה שהייתה תחת שלטון הצלבנים. הדברים הגדולים קורים מבחוץ, בעיקר הודות לשילוב בין המנהיגים המוסלמים לאליטה של העלמאא'.
שני תהליכים
בואם של הצלבנים הכה במוסלמים תדהמה (לא הבינו האם מדובר בפשיטה גדולה, בביזנטים…), נדרש זמן להתאוששותם של המוסלמים.
- התחזקות רעיון הג'האד בקרב העֻלַמַאא (המלומדים, האליטה המוסלמית המקומית מחוץ לגבולות המדינה הצלבנית) בסוריה. רעיון הג'האד היה קיים תמיד, אך אנשים התייחסו אליו כאל עניין השמור לשליטים ולצבאות הלוחמים למלחמה התקפית (فَرْضُ كِفَايَة). בתקופה זו השתנה הג'יהאד מרעיון שמדבר על התפשטות של האסלאם לרעיון המסמל מלחמה הגנתית (בכופרים), ולכן החל להיתפש כרעיון השייך לכל העם (فَرْضُ عَيْن). בנוסף, בקבוצות מסוימות קיבל הג'האד משמעות של מאמץ פנימי של האדם "לתקן" את עצמו ו"לתקן" את העם מבפנים.
- האיחוד הפוליטי של הארצות האסלאמיות הקרובות – ע"י זנגי וממשיכיו, נוּר אל-דין וצלאח אל-דין. פילוג בין מצרים הפאטמית לשליטים תורכיים מקומיים בסוריה. האחרונים מפולגים גם בתוך עצמם.
שני התהליכים ישתלבו בתקופת שלטונו של זֶנְגִי (יחס בריוני), ובעיקר בתקופת בנו נוּר אל-דין (גישה יותר מעודנת), ובעיקר לאחר מכן ע"י צלאח אל-דין.
ההיבט הכלכלי – חשוב!
- טריטוריה משמעה כסף: טריטוריה = הכנסות מחקלאות (ממסים) = יותר משאבים = כוח צבאי.
- ככל שהטריטוריה מתרחבת, המשאבים גדלים וניתן אפוא להרחיב את הצבא.
- כך, האיחוד הפוליטי של המדינות המוסלמיות אפשר למוסלמים להתמודד טוב יותר עם הפרנקים. הפרנקים, לעומתם, היו מוגבלים יותר בכוחם הצבאי הפוטנציאלי (עקב התלות שלהם באירופה מבחינת כוח אדם ומשאבים, ושטחם הקטן יחסית שבו לא היו אדמות חקלאיות עשירות במיוחד).
