שלטה עד 1250 במצרים ועד 1260 (בואם של המונגולים) בסוריה, בידי צאצאיו של צלאח אל-דין ובני משפחתו (בני אַחִיו אל-עאדל).
שלוש דמויות בולטות בשושלת האיובית:
- אל-מַלִכּ אל-עַאדִל בן איוּבּ (אחיו של צלאח אל-דין, שלט על רוב הטריטוריה עד מותו ב-1218).
- אל-מַלכּ אל-מֻעַטּ'ם עיסא בן אל-עאדל (שלט בדמשק עד מותו ב-1228. ירושלים הייתה בתחום אחריותו; נחשב לבנאי גדול).
- אל-מלכ אל-צַאלִח איוּבּ בן אל-מלכ אל-כאמל בן אל-עאדל (נכדו של אל-מַלִכּ אל-עאדל. נפטר בשנת 1249)
- מעין פדרציה משפחתית – בסיס די מעורער ולא יציב. לכל בכיר במשפחה הייתה שליטה באזור מסוים, וכולם היו מאוגדים תחת שם זה. בשעת המבחן, מול המונגולים והממלוכים הם לא מחזיקים מעמד.
המשך מסעות הצלב
למעט המסעות הגדולים, היתה תנועה מתמדת בקנה-מידה קטן של אנשים לארץ ישראל וממנה.
מסע הצלב השני היה בעקבות כיבוש אַדֵסַה; מסע הצלב השלישי – בפיקודו של ריצ'רד לב-ארי (קרב ארסוף); מסע הצלב הרביעי – ב-1204 – אשר לא הגיע לארץ ישראל, אלא כבש את קונסטנטינופול.
מסע הצלב החמישי היה גדול יותר מכל מסע צלב שהיה לפניו. הוא לא יצא כלל לארץ ישראל – הצבאות, שהגיעו מכל רחבי אירופה, נחתו ישירות בחוף המצרי בכדי לכבוש ארץ זו. הם כובשים את דִמְיַאט (עיר-נמל מצרית) בשנת 1218. לקריאתו של השליט המצרי, שולחות שאר המדינות האיוּבּיות כוחות – ולאחר כשנה הם מביסים את הצלבנים. כתוצאה מכך, החריבו האיובים את חומות ירושלים: בשל שליחת הצבא למצרים, נותרה סוריה ללא כוח מגן; והשליטה הימית של הפרנקים הבטיחה שהם יוכלו לנייד כוחות במהירות ולכבוש את הארץ. ירושלים נותרה ללא חומות עד תקופתו של סולימאן "המפואר", במאה ה-16.
מסע הצלב השישי יצא ב-1229 בראשות הקיסר פרידריך השני. השליט המצרי, אל-מַלִכּ אל-כַאמַל מחמד, החל במשא ומתן עם הכוחות הצלבנים (במטרה למנוע מלחמה כוללת ולשמור על מצרים) – והסכים למסור לידיהם את ירושלים, בית לחם ועכו. אזורים אלו נשארו תחת שליטה פרנקית בין 1229 ו-1244.
ניתן ללמוד מכך, שהצלבנים והמוסלמים יכלו להגיע להסכמים כלשהם, מתי שהיה נוח להם. היו הרבה קולות, בעיקר מדמשק, שיצאו נגד הסכם זה, שכן הוא לא טמן בתוכו כל פיתוח או שגשוג כלשהו לירושלים, ומצבה אפוא הולך ומדרדר.
הופעת המונגולים וכיבושיהם בארצות האסלאם
שלא כמו התורכים, המונגולים באו כרעם ביום בהיר, נכנסו בסערה גדולה עם כוחות רבים, הביאו חורבן והרס, והמקומיים לא ידעו כיצד לעכל אותם. הם השתלבו באזור, התאסלמו, והייתה להם תרומה מכרעת לתרבות, למדע, ללחימה, זאת באופן די פרדוקסאלי (מחד גיסא החריבו ומאידך גיסא בנו והקימו).
בחלק המזרחי של הערבה החל להתארגן כוח חדש, שגדל והתרחב בכיוונים שונים, שהגיע גם הוא למזרח התיכון. הסופר אבן אלאת'יר, ממוצול, בשנת 1219 סיפר ופיאר את בואם ופועלם של המונגולים באזור איראן וח'ראסאן. מדבריו ניתן לחוש בהיסטריה ששררה עקב בואם של המונגולים, ודברים אלה נכנסו די במהירות לתודעה של המוסלמים.
שמות:
- Mongol – יש ויכוח בין החוקרים לגבי פירוש השם, ואין תשובה חד משמעית (אומרים שהיה שבט אחד מוביל בתוך קבוצת שבטים שהיו באזור)
- אל-מֻעֻ'ל (אל-מע'ול) – (הנ' החלשה נפלה)
- אלתַתַר/אלתתאר (השני בערבית)
הגיבור
- Temuchin – השם איתו צ'ינגיס ח'אן נולד
- Chinggis Khan / צ'ינגיס ח'אן
- Genghis Khan
צ'ינגיס ח'אן קיבל את תוארו בסביבות 1206
מושגים
- Pastoral nomadism – יש קשר גורדי בין הנוודות הפסטוראלית לבין היותם פרשים
- דת: שאמאנים/שאמאניות; טנגרי (Tengri) – המונגולים האמינו כי טנגרי נתנה מנדט לצ'ינגיס ח'אן ולמונגולים כולם לכבוש את העולם ולהנחיל את האידיאולוגיה שלהם.
- קשתים רכובים (על סוסים קטנים)
המצב הפוליטי במזרח ומרכז אסיה
המונגולים היו תופעה עולמית, וחייבים לעמוד על מצבם של עמים נוספים באזור מרכז אסיה, שהושפעו מהמונגולים. יש המשכיות רבה למונגולים ברוסיה, סין, וגם במזרח התיכון.
- סין: סונג (שושלת סינית מדרום סין), ג'ין (שושלת מצפון מזרח סין, מאזור מנצ'וריה), שי שיאה (Sung, Jin, Hsi Hsia) – סין הייתה מופלגת ל-3 מדינות אלה (המונגולים איחדו את סין וקידמו את האג'נדה שלהם).
- בגלל שסין מפולגת, אין כוח אחד גדול שמסוגל להתמודד עם המונגולים.
- Hsi Hsia = Tanguts – עם שהיה קשור במידה כזו או אחרת לטיבטים.
שלושת השושלות נלחמו אחת בשנייה.
- מרכז אסיה: קַרא-חִ'טאי (Qara Khitai) – השושלת הליאוית עברה למרכז אסיה לאזור מנצ'וריה, והקימו את השושלת הח'יטאנית.
- ח'יטאנים (מנצ'וריה); Liao Dynasty
- טראנס-אוקסניה ומזרח איראן: מאזור החַ'וַארזם יצא מושל מטעם הסלג'וקים, ח'וארזם שאה עלאא' אל-דין מחמד, בעקבות השקיעה הסופית של הסלג'וקים, והפכו למדינה לכאורה גדולה וחזקה, אך היו לה בעיות רבות: מתח עם התורכים, מתח בין השלטון לאוכלוסייה המקומית, מתח בתוך המשפחה השולטת. ח'וארזם – האזור של ימת ארל והדלתא של האוקסוס.
מצרים היתה ארץ עשירה; ע"י כיבושה, יכלו האירופאים להבטיח לעצמם את העושר הזה ולמנוע אותו מהאיוּבּים.
