מחשבות טורדניות, אובססיות – רעיונות, דימויים או מחשבות שמשתלטות על התודעה ולא ניתן לשלוט עליהן (מראה לנו קטע מהסרט "As good as it gets"). מחשבות אלה מעוררות חרדה או מצוקה. דחף לא נשלט, ספקות ומחשבות.
התנהגות כפייתית– קומפולסיביות. התנהגויות חוזרות ונשנות אותן חייבים לבצע באופן נוקשה וקפדני. מדובר בטקסים שנותנים מרגוע למחשבה שמעלה חרדה. תכנים שכיחים של מחשבות: לכלוך וזיהום, סדר וניקיון, אלימות, מיניות, תכנים דתיים, אשמה.מנעולים, גז, ברזים, ניירות. צורך כפייתי לגעת בעצמים שונים (או להימנע מלגעת בהם). צורך לספור, או לומר מילים וביטויים מסוימים. צורך לחזור על פעולות מסוימות: להדליק את האור מספר פעמים, להתפלל יותר ממה שצריך וכו'.
ברוב המצבים המחשבות נתפסות זרות, אנחנו לא מבינים מאיפה הן נפלו עלינו (זה סימן טוב טיפולית – יכולה להיות מוטיבציה לטיפול).
דפוסים אלה נתפסים כפתולוגיים כשהם מוקצנים, גורמים לסבל, גוזלים זמן רב, פוגעים בתפקוד היום-יומי.
- הדפוס של לכלוך – מאוד פופולארי בהקשר של OCD (שטיפות ידיים קומפולסיביות). נשאלת כאן השאלה איפה עובר הגבול בין מישהו שיש לו OCD כזה למישהו שפשוט קצת "יקי" לגבי היגיינה. ה-DSM עוזר בהגדרה לכאן. בעיקר בתכיפות ובעוצמת החרדה וכן בטקסים – מי שלוקה ב-OCD חייב לבצע אותם תמיד באותה צורה.
- אנשים עם OCD נמצאים ברמות מודעות שונות לגבי הבעיה שלהם. יש כאלה שיודעים באופן ברור שיש להם בעיה שצריכה טיפול. זו הפרעה שמתפתחת מאוד לאט ולכן לרבים קשה לשים לב שזה מתחיל.
- קיים רצף בין נורמאליות לפתולוגיה, לכן קשה לעיתים למטפלים להבין אם אכן מדובר בהפרעה או לא. חשוב להפריד בין הסימפטומים של OCD לאספקטים אחרים בחייו של המטופל (לדוגמא דת – המאמר שקראנו).
- אם נימנע מהאדם ממש את הטקסים שלו (נרחיק אותו מסבונים לדוגמא) – הוא עשוי לחוות חרדה עצומה. דווקא הניסיון לעצור את המחשבות הכפייתיות מחריף את המצב. חשוב לדעת, כי כך הסביבה לרוב תגיב: "תפסיק כבר לרחוץ ידיים, תפסיק לבדוק אם נעלת את הדלת".
- הרבה פעמים יש אלמנט של הסתרה וסודיות ב-OCD– מי שמסביב לא יודע על הטקסים, הלוקים ב-OCD כבר רוכשים מיומנות בלקיים אותם "בשקט".
- שכיחות באוכלוסייה – 2.5%. אין הבדלים בין גברים ונשים בשכיחות ההפרעה (בשונה מהפרעות חרדה אחרות).
- הסבר התנהגותי: התנהגות כפייתית חזקה הרבה יותר ממחשבות טורדניות. ההתנהגות הכפייתית נוצרת מקישור בין גירוי ניטראלי לבין מחשבות מפחידות/התנסות מפחידה וכך הגירוי הניטראלי הופך להיות מעורר חרדה. אז האדם מבצע התנהגות כלשהי ובהדרגה נרגע – זאת התנהגות שמחוזקת, ובכל פעם שהוא יחוש חרדה הוא מבין שאם ייבצע את ההתנהגות הכפייתית יירגע. יש כאן אם כך 2 מרכיבים עיקריים: גירוי מעורר חרדה (שמביא לאובססיה), והתנהגות שנועדה לצמצם את החרדה. החרדה נשמרת ע"י למידת הימנעות– שהיא קשה מאוד להכחדה, האדם נמנע ממה שגורם לו להיחרד.
גורמים אפשריים ל-OCD:
- גורמים ביולוגיים, גנטייםסיכוי גבוה יותר ל-OCD בקרב קרובי משפחה.
- פעילות יתר במוח באזור של ה-basal ganglia המקושר למערכת הלימבית, השולטת על תגובות רגשיות בסיסיות (תוקפנות, מיניות, ניקיון).
- פעילות יתר של סרוטונין רגישות מוגברת של אזורים מסוימים במוח לסרוטונין. התופעה זו התגלתה במקרה – נמצא שתרופות אנטי-דיכאוניות מסוימות מחלישות סימפטומים כפייתיים.
טיפול ב-OCD:
- טיפול תרופתי בלבד לא יעיל את הסימפטומים לטווח ארוך. כשמפסיקים לקחת אותן – הסימפטומים עשויים לחזור.
- חשוב לעבור CBT. זיהוי המחשבות הכפייתיות ובדיקת "ההיגיון" שלהן. זיהוי מחשבות קטסטרופליות ואחריות יתר – פיתוח חשיבה פחות פרפקציוניסטית, פחות מוסרנית ויותר מציאותית. "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם… <מושא החרדה>…". אנחנו מנסים להגמיש את החשיבה ע"י תרגילים משותפים – המטפל צריך להבין עם המטופל מה יכול לקרות, האם באמת יבוא סוף העולם או שזה בסדר להיות בחרדה.
- הטיפול ההתנהגותי (CBT) כולל חשיפה לגורם מעורר החרדה –Exposure therapy. בניית היררכיה של מצבים (חשיפה הדרגתית, קודם בדמיון ואז במציאות). החשיפה כוללת הימנעות מהתגובה הכפייתית– כלומר, האדם נחשף לגורם המפחיד וצריך לא להגיב. כך הוא ייווכח שבסופו של דבר החרדה תירגע, תעלם גם ללא הטקסים ושום דבר רע לא יקרה.
