ע"פ אילו קריטריונים מוגדר 'כישרון'?

דייוויס ומור טוענים שאי השוויון הוא מנגנון חברתי המיועד  (הפונקציה שלו) היא הצבת האנשים המוכשרים ביותר בתפקידים החשובים ביותר לחברה. אי השוויון, לטענתם, הוא תוצאה של מתן תגמולים שונים לתפקידים שונים לפי מידת החשיבות של תפקידים אלה לחברה. הטענה מייצגת את הדרך שבה רוב האנשים בחברות הקפיטליסטיות חושבים – כישורים הם דבר דיפרנציאלי ויש להבטיח כי האנשים המוכשרים יתאמצו כלכלית ואינטלקטואלית כדי לתפוס את התפקידים החשובים ביותר בחברה. כדי לבצע את המהלך הזה, יש להציע לאנשים אלה תגמולים מתאימים.

דייוויס ומור מראים שהריבוד קיים בכל חברה, ושיש הסכמה רחבה על יוקרתם של מקצועות מסוימים (החשובים היותר לחברה). גישתם מצדיקה את הסדר החברתי הקיים, מבקשים לשמר אותו, הם שמרנים.

הגישה הקונפליקטואלית

עשור אחרי דייוויס ומור, בשנות ה-60 המאוחרות, האקלים החברתי בארה"ב משתנה, האמונה במריטוקרטיה נחלשת. טומין מבקר את המאמר של דייוויס ומור. הוא בוחן את הלוגיקה של הטיעון שלהם –

ע"פ אילו קריטריונים מוגדר 'כישרון'? אם החברה הייתה מעוניינת באמת למצות את הכישרונות, היא הייתה עושה רבות למען פיתוח כישרונות אלה, ואולם, המצב במציאות אינו כך.

מי זוכה להכשרה? בד"כ אלה שיכולים להרשות לעצמם את שכר הלימוד ואת הזמן הדרוש ללימודים.

מי מגדיר איזה מקצועות חשובים יותר ואילו מקצועות חשובים פחות? למי יש את הכוח להגדיר את חשיבותם של מקצועות? מבחנים הן תמיד מוטים – הוא מכיל את חוסר שוויון ההזדמנויות שקדם לו והמגולם באדם הכותב את המבחנים.

טומין טוען שליהנות מהיתרון של הלימודים הוא אינו קורבן גדול ביחס לעבודת מעמד הפועלים, ובכל זאת החברה אינה מחזירה למעמד הפועלים ולאקדמאים היא כן מחזירה.

למה להצמיד את כל התגמולים לאותו תפקיד?

מארקס –

הגישה הקונפליקטואלית באופן כללי לא שואלת שאלות על יחידים שעולים ויורדים בסולמות חברתיים, אלא על קבוצות.

מארקס מדבר על חברה מעמדית, שהריבוד בה הוא ריבוד מעמדי. אי שוויון וריבוד זה לא זהה – ריבוד מתייחס להשתמרות והלגיטימציה שמקבל אי-השוויון. מארקס מתייחס לאי-השוויון המעמדי. הבעלות או אי-הבעלות על אמצעי היוצר היא קובעת את מעמדו של היחיד. מארקס לא מתעניין ביחידים שעשו מוביליות, ההתמקדות ביחידים הבודדים שמצליחים לעשות מוביליות, לטענת מארקס, היא לא רלוונטית, כי היא בעצם תודעה כוזבת. זה מסתיר את העובדה שסיכויי החיים נגזרים מהבעלות או אי-הבעלות על אמצעי הייצור. בעקבות מארקס, התפתח תחום תיאורטי –

ניאו-מרקסיזם, מתחיל לפרוח בשנות ה-60. גישה זו מציעה מחקרים ותיאורטיזציה של הריבוד. ניסיון לנתח תהליכים בחברה בת-זמננו עם מושגים מרקסיסטיים עם התאמות. בעלות וחוסר בעלות על אמצעי ייצור מתבטאת באחזקת הון, ולכן כל מי שיש לו תכנית חיסכון כלשהי הוא בעל הון.

דגש על קשר בין מיקום מעמדי לכל סוגיה אחרת – מהזדמנויות תעסוקתיות וחינוכיות לסוגיות של אהבה, בריאות, אושר ועוד. כלומר, כיצד השיוך המעמדי ישפיע על סיכויי החיים של בני האדם. הגישות הניאו-מרקסיסטיות בוחנות איך עובד ומשתמר הסדר החברתי.

בניגוד לניתוח של הגישה הפונקציונאליסטית של היחידים, באולס מנתח את מערכת החינוך. אחרי המהפכה התעשייתית עיקר החינוך מתבצע בבתי-ספר (העובדים צריכים ללכת למפעל, ויש להכשיר את הילדים להיות צייתניים, לקרוא ולכתוב כדי שיוכלו להיות פועלים יעילים). התפקיד העיקרי של בתי הספר היסודיים הראשונים הוא להרגיל את ילדי הפרולטריון לקבל מרות, להרגיל אותם למשמעת וללמד אותם קרוא וכתוב כדי שיוכלו לעבוד במפעלים כשיגדלו. עבור ילדי המעמד הגבוה, היו מורים שלימדו אותם בבית ובעת התבגרותם שלחו אותם לבתי ספר פנימיתיים פרטיים שם מלמדים אותם ידע כללי, אופן דיבור בציבור, משחקים וגינונים. ככל שהמערכת נעשית דמוקרטית יותר, והדרישה לשוויון הזדמנויות גוברת, וגם הדרישה לכוח-אדם בעל כישורים שלומדים בבתי"ס, מערכת החינוך מתפתחת ומתמסדת, אולם היא תמיד שומרת על ההפרדה בין המעמדות (בנויה לפי אזורים). בשלב כלשהו ניתן היה להכניס ילדים 'כישרוניים במיוחד' מהמעמד הנמוך למעמד הגבוה אך זה הרחיק את הילדים מהמעמד שלהם, הם עברו סוציאליזציה למעמד הגבוה ותרם רק לתודעה הכוזבת. באולס מדגיש שמערכת החינוך, למרות שהיא נראית שווה, היא בעצם נותנת הכשרה אחרת לבני המעמדות השונים, בצורות שונות (בתי ספר שונים, הקבצות וכו'). כלומר, היא משמרת את הסדר החברתי ומשעתקת אותו (שימור ומתן לגיטימציה לסדר החברתי).