המודל הבלתי-פורמאלי נבנה בעיקר על מסגרות תנועות הנוער. אנחנו יכולים לשחק עם המודל הזה ולנסות לבדוק את המציאות החינוכית במיני הקשרים. תמר רפפורט השוותה בין בני עקיבא, הצופים והשומר הצעיר וניסתה להבין איזו תנועה קרובה יותר לטיפוס האידאלי. התנועה שהכי רחוקה מארגון בלתי-פורמאלי – הצופים. זוהי התנועה הביורוקרטית ביותר.
מבחינת בתי הספר: בתי הספר הדמוקרטיים הכי קרובים למודל הבלתי פורמאלי– בית ספר טבע, בתי ספר ניסויים… (לא בתי ספר אנתרופוסופיים או אקסטרניים).
- חידוד חשוב: כסוציולוגים אנחנו לא באים לאנוס את המודל על המציאות אלא באים להסביר את המציאות עפ"י המודל.
>טיפוס אידיאלי אחרון שנדון בו כדוגמא לגישה המבנית-תפקודית הוא המוסד הטוטאלי של גופמן.
הפונקציה של המוסד הטוטאלי היא חיברות מחדש (= יצירת חברה מחדשוהריגת חברה קודמת).
פנימיות, צבא (מאזרח לחייל), מוסדות גמילה.
יש מעברים כמו מעבר בין אזרחות לצבא שכמעט בלתי אפשרי לעשותם בלי מאפיינים טוטאליים – לגרום לילד לצאת מהאזרחות שלו ולהבין חוקים של עולם חדש ע"י טירונות, תספורת, גילוח – לקיחת מאפיינים אישיים.
כתות, מנזרים – גם אלה מוסדות טוטאליים. מנסים לגרום לאנשיהם לעזוב את החברה הישנה וליצור חברה חדשה בעלת ערכים ומאפיינים חדשים.
גופמן בנה את הטיפוס האידאלי לא מתוך הקשר חינוכי אלא דווקא מתוך הקשר טיפולי, והמודל שעליו הוא התבסס הוא אסילום, מוסד לחולי נפש.
המוסד הטוטאלי מתאפיין בכך ש:
- כל תחומי החיים הם מתחת למוסד. תחת אותה סמכות ארגונית. הילדים ישנים, משחקים, אוכלים… באותו מסד.
- יש גבולות בין המוסד לעולם החיצוני (גדר, שער, כללים פנימיים…).
- הבנייה מוסדית של היום-יום: יש לו"ז!בטירונות זה מאוד בולט (יש זמן לריצות ויש זמן לאוכל ויש שעת ט"ש).
- הבחנה ברורה בין החוסים לצוות. לצוות יש כוח להעניש.
- יש פיקוח כבד, דיכוי וענישה.
- דה-פרסונלאיזציה.לקיחת מאפיינים אישיים מחברי המוסד. אין התייחסות אישית בכלל לחוסה, אלא הוא מהווה מספר.
המרכיבים הללו נותנים שליטה אדירה לבעלי הכוח על חסרי הכוח. מרכיבים אלה מאפשרים חיברות מחדש: חיסול מערכת ערכית ישנה ובניית מערכת ערכית חדשה.
ככל שהמתחנכים/החוסים מסוכנים יותר לחברה (עבריינים, נגמלים) כך החוקים שמחילים עליהם חזקים יותר.
= = =
עד כאן פרסנו עקרונות פעולה שונים של הגישה המבנית תפקודית.
ביקורות מרכזיות על הגישה המבנית-תפקודית:
- דטרמיניזם חברתי אנחנו לא יודעים איך היחיד מתנהל במסגרות המבניות. דיברנו על המבנה והעקרונות שלו אבל פחות על היחיד בו, האם הוא יכול לשנות אותו?
- רומנטיזציה של רעיון החברה רעיון "נאיבי" שיש ישות חברתית משותפת ויציבה לכולם. המבנים באים לתת מענה פונקציונאלי, אבל פונקציונאלי למי? ההתייחסות לחברה היא התייחסות עמומה ולא ביקורתית. לא ברור עד הסוף את מי משרתים כל העקרונות המבניים האלה שפרסנו פה.
- גישה א-היסטורית מבנים אלה הם בעצם א-היסטוריים, אנחנו לא יודעים איך הם מתפקדים בהקשרים חברתיים-תרבותיים שונים. זה גם הכוח של הגישה. עם זאת אלה שרוצים להבין הרבה יותר את המופעים היותר ספציפיים ולפי הקשר מסוים, יגידו שיש כאן ניתוח נוקשה ומופשט מידי. כללי מידי.
- קושי להסביר שינויים מאוד קשה להסביר באמצעות גישה זו שינויים. היא מתארת מצב קיים. אנחנו לא יכולים להסביר באמצעות גישה זו למה בעצם תנועת הנוער השתנתה כ"כ משנות ה-50 ועד היום. יש כאן מגבלות שמונעות מאיתנו להבין את המציאות החברתית באופן שלם. גישה מאוד סטאטית.
דוגמא למגבלות הגישה המבנית-תפקודית: עבודת מחקר לדוקטורט של אפרת כהן-טואטי. בודקת את עניין הבנות והשתלבותן בתחומים הטכנולוגיים.
יש שלושה סוכני חברות משמעותיים – משפחה, בי"ס וקבוצת השווים (חברים). מי שמעודד בנות ללכת לטכנולוגיה היא המשפחה דווקא. עם זאת קבוצת השווים וביה"ס היו סוכנים בולמים. ספציפית קבוצת השווים בלמה אקטיבית.
הנחת היסוד שלנו בסוציולוגיה היא שהמשפחה לא מספקת כדי להכין את הצעירים לחיים הבוגרים. היא לא פונקציונלית מספיק, אין לה מספיק משאבים. לכן צריכים בי"ס וקבוצת שווים. עם זאת במחקר של אפרת מוכח אחרת. דווקא הקבוצות שאמורות לקדם את הבנות מעכבות אותן ודווקא המשפחה הדלה במשאבים מצליחה לקדם.
איך נסביר זאת? לתוך צרכי החברה נכנסים אינטרסים שונים. יש יחסי כוח חברתיים מעבר לביה"ס ואחד מיחסי הכוח הללו הם יחסי הכוח המגדריים. ביה"ס אמנם מכין את התלמידים והתלמידות לחברה אבל על-בסיס האינטרסים המגדריים (שמירה על יחסי הכוח המגדריים). יש כאן הבנייה חברתית שמשרתת יחסי כוח בין המגדרים ומשעתקת אותה מדור לדור.מציג את ביה"ס כמוסד מאוד שמרני. יש משפחות שגם הן משעתקות את יחסי הכוח אבל יש כאלה שמצליחות לפרוץ אותם (מעניין לחקור באילו נסיבות).
גם קבוצת השווים שומרת את הנשים באותו מקום. הגברים – חוששים שהנשים "יעקפו" אותם. הנשים – משתפות פעולה ומשמרות את אותו מצב כי הן מוכפפות להגמוניה גברית, כלומר חושבות שזה "הדבר הנכון" מתוך שליטה גברית.
