היחסים עם הממלוכים התדרדרו לאורך תקופה ארוכה, והיה ברור שבזמן כלשהו יהיה עימות והתנגשות בין השלטונות. (הממלוכים שלטו בצפון סוריה)
קרב מרג' דאבק (1516) – עימות בצפון סוריה, כל הצבא הממלוכי וכוח עות'מאני גדול נלחמו, והממלוכים הובסו כליל. היה זה בזכות תפקידו המכריע של הנשק החם. ראוי להזכיר בהקשר זה את מאמרו של דוד איילון (על כניסתו של הנשק החם). העות'מאנים הבינו אז את הצורך באימוץ הנשק החם, ולשם כך, "לרדת מהסוס" ולוותר על הפרשות. העיקרון הפוליטי (ביחד עם הגאווה) הביאו את הממלוכים לוותר על רעיון זה, ודבקו בשלהם. העות'מאנים אימצו את הנשק החם במאוד מועד, וניצלו אותו נגד הצפוים והממלוכים.
* סלימאן המפואר (Kanuni Suleyman) – 1520 – 1566
'סלימאן המחוקק'. היה לתקופה ארוכה מאוד הסמל לפאר ולשיא האימפריה העות'מאנית. אחראי לבניית החומה סביב לירושלים. חומה זו הייתה 'המילה האחרונה' בטכנולוגיה של המאה ה-16. גם אחראי לשיקום מערכת המים בירושלים.
האימפריה העות'מאנית הצליחה להתפתח משטח קטן באנטוליה עד למקומות נרחבים (מדינות הבלקן באירופה, החוף הסורי-ארצישראלי, מצרים, חופי הים האדום, עד לאיראן – מבלי החלק הפנימי של חצי האי הערבי). העות'מאנים הצליחו להתמודד במידה מסוימת עם הכוח המערבי ועמדו באתגרים רבים שהוצבו בפניהם, אך לא בטווח הרחוק. בסופו של דבר המערב הצליח להתעלות מבחינה צבאית וטכנית, דבר שהקנה מהם להקיף את יבשת אפריקה ולהגיע אף למזרח הרחוק.
לאימפריה העות'מאנית הייתה גם השפעה רבה על היהודים. חלק גדול מיהדות האימפריה העות'מאנית הגיעו מאנדלוס, הביאו עמם שפה ספרדית (לאדינו), והם הצליחו לשמור על מסגרת שפה זו. גם היהודים שיישבו בשטחי האימפריה ודיברו יוונית וערבית הושפעו חלקם מהלאדינו (דוברי הערבית פחות). העות'מאנים היו מסודרים ובירוקרטים למדי, וקיימים מפקדי אוכלוסין המתארים בין היתר את היהודים האנדלוסים ומבחינים ביניהם לבין 'אליהוד אלמסתערבון' – היהודים דוברי הערבית.
לקרוא: צפון אפריקה
כאהן האיסלאם, עמ' 276 – 288 ; 376 – 380
ספרד וצפון אפריקה
התרבות הספרדית (הבנייה, השפה) הושפעה רבות מן התרבות הערבית מוסלמית ששכנה שם. ההיסטוריה של ספרד (אנדלוס) וצפון אפריקה מחוברת אבל יש צורך לעקוב אחר שני האזורים בנפרד.
إفريقية אפריקיה – מתייחס לאזור מסוים. בשונה מהיבשת אפריקה.
ألمغرب = צפון אפריקה / מרוקו.
הכיבוש הערבי מערבה בצפון אפריקה
בסביבות 670 לספירה המוסלמים נכנסים לאזור מערבה בצפון אפריקה.
האוכלוסייה המקומית:
נוצרים בחוף – אוכלוסייה שסלדה מהאימפריה הרומית, שאיבדה את השלטון על אזורים אלה.
ברברים בפנים הארץ – מדברים בשפה "ברברית" אותה לא מבינים. Amazigh / Imazighen
הברברים היו ידועים כלוחמים טובים, שגויסו להילחם למען האסלאם, אך היו גם מרידות מצידם עד לכניעתם הסופית, תהליך הפנמה ארוך. (בימינו ישנם ברברים רבים באלג'יריה, תוניסיה ומרוקו. לא תמיד הם מרגישים מכנה משותף עם הערבים. 1300 שנה לאחר הכיבוש הערבי הראשון עדיין קיימות אוכלוסיות ברבריות באזור זה).
השתלטות על תוניסיה והקמת קירואן, אחת מהאמצאר, בשנת 670 שהופכת להיות עיר מרכזית. עד בערך שנת 700 הגיעו הערבים לאוקיאנוס האטלנטי תוך כדי זה שנאלצו להתמודד עם מרידות הברברים.
שנת 711- הפלישה לספרד (אנדלוס) שגם שם לברברים היה תפקיד חשוב. בסה"כ מדובר בכ-60 שנה מכיבוש מצרים לראשונה עד להשתלטות "פוליטית" לכאורה על צפון אפריקה.
"עצמאות" צפון אפריקה
לצפון אפריקה יש את ההיסטוריה שלה, וניתן לראות די מוקדם התפתחות של שושלות מקומיות. גם השיעים והח'וארג' מתקיימים שם.
- אע'לבים (800-909) – מושלים מטעם העבאסים. בגלל שהיה קשה להגיע לאזורים אלה, המושלים קיבלו אוטונומיה יחסית עצמאית לשלוט.
- הח'וארג' "עושים חיל" – האבאצ'ים (-איבאדים), וגם השיעים.
- המתחרים, כבר באמצעי המאה השמינית:
– רסתמים באלג'יריה (ח'וארג')
– בנו מדראר במרוקו
– אדריסים במרוקו (שיעים)
- כיבוש סיסיליה (ושלטון מוסלמי שם עד המאה ה-11)
- הפאטמים (909-969), ואחר כך במצרים עד 1171. הפאטמים התחילו בצפון אפריקה. הפאטמים עזבו את השטחים שלהם במערב צפון אפריקה, ועשו מאמץ להתקדם מזרחה, אולם הם נתקלו בקשיים. הם השאירו אחריהם שושלת מקומית – בנו זיר (הזירים).
- זירים
- הפאטמים נותנים לשבטים בנו הלאל ובנו סלים במאה ה-11 לפלוש לאזור צפון אפריקה, ואלה עשו מעשי ביזה רבים, ובכלליות דרדרו את המקום. הפאטמים עשו זאת כדי לפגוע בבנו-זיר.
עוד שושלות
- אל-מֻראבִטוּן (1147-1056) – Almoravides (<רבאט) – "השוכנים במבצר".
יוסף אבן תאשפין – מנהיג צבאי ופוליטי
- אל-מֻוַחִדוּן (1269-1130) – Almohades
אבן תמרת (תומארת) "אל-מהדי"
שושלות מאוחרות
- מרינים – מערב מרוקו – מאה 15-13
- זיאנים – מזרח מרוקו עד מרכז אלג'יריה – מאה 16-13
- חפצים – מזרח אלג'יריה, תוניסיה וחלק מלוב – מאה 13-16
רואים אנו התפתחות פעם אחר פעם של שושלות שלא החזיקו מעמד זמן רב.
אבן ח'לדון (נפטר ב1406), מכונה אבי הסוציולוגיה. היה היסטוריון, מדינאי, איש דת. נולד בצפון אפריקה, ובילה את שנותיו הצעירות בדרום ספרד. הוא כתב את كتاب العِبَر- בחלק המבוא ישנם הרהורים על אופי החברה האנושית. אבן ח'לדון עמד על חשיבותם של הנוודים מאזור הספר, המדבר והערבה, שלמעשה מקימים מדינות. התנאים הקשים הם אלה שנותנים להם את הקשיחות, העוצמה, ובמיוחד את ה'עצביה' – סולידריות שבטית, שמאפשרת להם להיות מלוכדים. ח'לדון מראה את ההתנוונות של האוכלוסייה המקומית, וכניסתם של הנוודים אל האוכלוסיות והתפתחותם התרבותית והמדינית תוך כמה דורות.
