היום קלינאים מנסים לפתח מבחנים השלכתיים מהימנים יותר.
אחד מהמבחנים הכי נפוצים תחת קטגוריה זו: מבחן הרורשאך, מבחן כתמי הדיו. המבחן כולל 10 כרטיסים, חלקם בשחור-לבן (לעיתים עם כתמים אדומים) וחלקם צבעוניים. עבור כל כרטיס הנבדקים מתבקשים לציין מה הם רואים בתמונה (יש יותר מתשובה אחת כאן, בשונה ממבחן ווקסלר, לדוגמא) ולהסביר כיצד הגיעו לתשובה זו. חשוב שלכל שאלה יהיו מספר תשובות פופולאריות כדי לייצג נורמה, סטנדרטיות. מראה שהנבדק נמצא במגע עם המציאות היומיומית; אם לנבדק יש רק תשובות פופולאריות – הוא כנראה מנסה להיות "כמו כולם", לרצות, להיראות נורמאלי; אם לנבדק אין שום תשובה פופולארית –יכול להיות יצירתי ומחונן אך אולי עם ניתוק מסוים.
לאחר קבלת כל התשובות על הקלינאי לעבור לשלב החקירה. קיימת "מערכת צינון" – מתן ציונים –מפורטת מאוד (ומבוססת על נבדקים רבים, קליניים ולא קליניים) שבודקת את התשובות עפ"י הממדים השונים. מהם התכנים שהנבדק מתאר בתמונות? באיזו מידה הנבדק רואה דמות או צורה שאין להם כל קשר לתמונה (לצד הסבר לא משכנע)?
קיימים אינדקסים של אובדנות, פסיכוזה ועוד עבור מבחני רורשאך.
ביקורת: עולה השאלה אם המבחן אכן מהימן; לצד "מערכת הצינון" הסטנדרטית קלינאים רבים מפרשים את התמונות על פי התפיסה והניסיון שלהם, אין כאן אחידות. נשאלת השאלה אם באמת צריכים להקדיש כ"כ הרבה זמן למבחני רורשאך להתמחות הקלינית.
TAT–Thematic Apperception Test
ב-TAT הגירויים לא ממש עמומים – הם עמומים בחלקם.
מבחן השלכתי שכולל סדרת תמונות עם דמויות במצבים שונים. ניתן לבחור תמונות בהתאם לשאלות שמעניינות אותנו כקלינאים. על כל תמונה הנבדק מתבקש לספר סיפור – מה הוא רואה בתמונה? מה היה קודם ומה יהיה בהמשך?
מתשובותיו ניתן לקבל ממש "סיפור בהשלכה" – יכולים לעלות כאן נושאים כמו צרכים מודחקים, פחדים, דיכאון, מיניות, אלימות, דימוי עצמי, יחסים בין אישיים ועוד.
(עברתי מבחן כזה בצבא – קצונה. התמונה עם הילד העצוב והכינור).
גם כאן, כמו במבחן רורשאך – מבחן TAT מתאים יותר לטיפול בגישה הפסיכודינאמית (פסיכואנליטית) ונוגע בהיבטים מודחקים יותר שהמטופל לא יכול לפנות אליהם באופן מודע. התייחסות לאדם כמכלול.
- אין נתונים על מהימנות ותוקף.
הפרעות חרדה – טיפול עפ"י תיאוריה הקוגניטיבית-התנהגותית
חלק גדול מהטיפולים שאינם CBT לא ממוקדים בסימפטומים.
CBT מאוד ממוקד בסימפטומים ולכן בהפרעות חרדה הוא מאוד יעיל.
מהי הפרעת חרדה?
נורמאליות ואבנורמליות הן על רצף. לכולנו יש חרדות מסוגים מסוימים, זה עדיין לא הופך אותן להפרעות.
הפרעות נכנסות לתמונה בעיקר כשהן ממושכות ומוציאות אותנו מתפקוד.
הפרעת חרדה תפיסה של מצבי "סיכון" כאשר אין באמת סיכון ממשי ונראה לעין (יש כאן מרכיב קוגניטיבי). קריאה של מצבים מסוימים באופן לא נכון בגלל סכמות שליליות. סכמות אלו מפעילות רגש מסוים והתנהגות מסוימת שאינה תואמת את המצב כי הוא מראש נתפס בצורה מאוד קיצונית. הסיכון כאן הוא סיכון פסיכולוגי, אין סכנת חיים ממשית (בשונה מבור שנמצא באמצע הדרך או נמר…).
הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית נוגעת בהרבה מאוד סוגים של חרדות.
חרדה: תחושת חרדה חריפה, לעתים פחד שיקרה משהו קטסטרופלי. סימפטומים פיזיים: דופק מואץ, קוצר נשימה, סחרחורת, זיעה, כאב בחזה. יש כאן גם מרכיב של Flight– נטייה "לברוח" ממצבים כאלה או להימנע מהם/לקפוא.
ההבדל בין פחד וחרדה
הספרות ההתנהגותית עושה אבחנה מאוד חשובה ביןחרדה ובין פחד. פחד הוא רגש בסיסי – משותף לבני אדם וחיות והוא רגש מאוד חשוב כי הוא מעורר את אפקט ה-Fight or Flight ומאפשר לנו לברוח. יש בפחד משהו נחוץ וחיוני להישרדות שלנו. מדובר ברגש אבולוציוני חשוב שמאפשר לנו לשמור על עצמנו בעת סכנה אמתית. כשאנשים לא מפחדים משום דבר – הם גם לא בהכרח ינצלו כי הם לא יברחו מסיטואציה מסוכנת. בנוסף, הרבה פעמים אנחנו מפחדים לפני שאנחנו מבינים למה אנחנו מפחדים – מדובר ברגש מאוד אינסטינקטיבי.
חרדה – לפי הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית – סוג של נגזרת של הפחד. אם אנחנו נתונים תחת מצב מסוכן ההימנעות/בריחה מאוד ברורים, אך החרדה היא תגובה לתפיסה סובייקטיביתשל סכנה ולרוב ממוקדת בעתיד. פחד מבוסס יותר על סכנה מיידית, חרדה יותר קשורה ב"מה יהיה" או "מה יכול להיות" ולאו דווקא יש גורם אובייקטיבי שמסכן אותנו, אנחנו תופסים אותו כמסוכן.
גם בפחד וגם בחרדה יש תגובות פיזיולוגיות דומות – הגדרת סיכון, רצון לברוח. עם זאת במצב של פחד יש בריחה מיידית, ובמצב של חרדה יש מרכיב חשיבתי חזק, אנחנו חושבים יותר ומדמיינים סיטואציות.
פחד מכין אותנו להגיב מיד, תגובה אוטומטית. חרדות – פעילות מחשבתית מפותחת שלרוב מנפחת את החרדה.
חרדה, בנוסף, מלווה הרבה פעמים בתחושת קטסטרופה מוקצנת. חוסר שליטה, שיגעון. יכול להימשך זמן.
יש מידה נמוכה של חרדה שדווקא עוזרת לנו – גורמת לנו להיות חדים יותר וערים, מעניינים וחיוניים. למשל, בהרצאות. משרת אותנו טוב יותר מאשר להגיע אדישים לגמרי להרצאה. לעומת זאת, ברגע שהחרדה עוברת את המינון הרצוי אנחנו רואים חרדה שמשתקת. השורה התחתונה כאן – לא כל פעם שאנחנו מרגישים חרדה זה דבר רע.מידה בינונית של חרדה יכולה לשפר למידה וביצועים.
חרדה ולמידה
- לפי התיאוריה הפסיכואנליטית (פסיכודינאמית) – הטענה היא שרבים מהמצבים מעוררי הפחד נלמדים בתהליך של התנייה. יש גירוי ניטראלי (למשל: מכונית) שמגיע אלינו כשהוא מוצמד לגירוי מפחיד (למשל: תאונת דרכים). כך הגירוי הניטראלי הופך למפחיד. אנחנו נימנע מנסיעה במכונית ונילחץ כשנראה מכוניות נוסעות/ניכנס למכונית. אנחנו מתחילים מפחד אמיתי – הייתה תאונה, אך בהמשך היא הופכת לחרדה, כלומר, כבר אין גירוי מפחיד מציאותי אלא יותר בתפיסה הסובייקטיבית שלנו (פחד שיקרה לנו משהו כזה…).
- כאשר מתחילים לפחד ממשהו יש סיכוי סביר שנתחיל להימנע שוב ושוב ממקור הפחד. לדוגמא, הימנעות חוזרת ונשנית מעלייה על הרכב. נקרא "למידת הימנעות" או "חיזוק שלילי" (אנחנו שמחים שאנחנו נמנעים מהפעילות ה"מסכנת" במקום לבדוק את הסברה החרדתית שלנו).
