פרופ' עמיתי נמצא בויכוח עם עמיתיו, וטוען כי עצם העובדה שכל שליט שעלה לשלטון הקים כוח צבאי המורכב מממלוכים, מראה כי עניין זה (של שילוב הממלוכים) נלקח בחשבון מראש.
קנדי טוען כי "גיוסם של אנשים מהשוליים על מנת לעצב מליציית עילית היה תהליך נפוץ בתרבויות רבות." אכן ניתן להתייחס לתופעה זו כתופעה עולמית, אך יש כאן אלמנטים של עבדות/שעבוד שמחזיק זמן רב (כ-1000 שנים), וניתן להסיק כי מכאניזם העבדות היה יעיל ומכניס את העבדים לתלם.
המשך הסיפור העבאסי
- אל-מעתצם 842-833
- אל-ואתִ'ק 847-842 (בן של הנ"ל)
- אל-מֻתַוַכִּל 861-847 (כנ"ל, 861 הוא תאריך מכונן)
* שליט חזק
* עזב את המעתזלה, ייתכן והוא לא האמין בגישה, או הבין כי כפיית הגישה על הקולקטיב אינה כדאית.
* הקים בירה חדשה – סאמארא, כיום הליכה צפונית לבגדד, שהייתה למקום מושב השליט והממשלה, אם כי בגדד הייתה עדיין למרכז המסחר.
* ערך רדיפות לד'מים
* חשב להגביל את כוחם של התורכים, שהגבילו את השליטים, היו בעלי דעות משלהם, והיו לאיום על השליטים. הוא מנסה לחסל חלק מהמפקדים הצבאיים התורכים, אך אלה הבינו זאת, והקדימו לרצוח אותו.
אם עד ל-861 המדינה נראית חזקה, נשלטת ע"י השליט, בירוקרטית ומסודרת, מעכשיו ואילך העניינים השתנו, מעמדו של הח'ליף נחלש בתוך חצרו, והאימפריה מתחילה להתפרק לאימפריות חצי עצמאיות.
שקיעת הח'ליפות (היה במבחן בשנה שעברה)
אלמתוכל נרצח על ידי ממלוכים, משום שניסה להגבילם. לא ניתן לצמצם את ההשפעה של הצבא התורכי. באופן כללי, השקיעה מתקופה זו ואילך, למען מספר הבלחות, מתבטאת ביחסי גומלין בין שני תהליכים:
א) היחלשות של מעמד הח'ליף ואי-יכולתו לשלוט בבירה, ביחד עם השתקעות הבירה ועיראק במהומות וחוסר יציבות
ב) חוסר יכולת של "המרכז" (=השלטון המרכזי) להשליט את מרותו על הפרובינציות; צמצום הזרמת מיסים; הופעת "שושלות מקומיות" – כמעט כולם האמינו בעליונות הפורמאלית של השלטון המרכזי, אך למעשה ניהלו מדיניות מרכזית לכל דבר.
עניין זה ממשיך להתגלגל ותופעה זו מחזיקה מעמד לעשרות רבות של שנים. הגיע אפוא עידן חדש, של "חבר העמים המוסלמים".
בעראק
- מהומות בתוך הצבא (בעיקר התורכים) וגם מהצבא כלפי השלטון
- בעיקר שליטים חלשים (בחלקם הגדול אפילו ילדים), וישנם גורמים בתוך החצר והפקידות שמעוניינים בכך.
- משברים כספיים – נובעים מהמהומות ותורמים להן.
- כוחם של הפקידים מורגש – בעלי כוח רב בכל הנוגע למיסים ולתשלום.
- הקושי לשלם לחיילים (גורם לעוד מהומות)
- הנזק לחקלאות של עראק (אזור הסַואד) ולתשתית (תעלות השקיה וניקוז) – המהומות בבירה ובכפרים גרמו לנזקים, ואין טיפול ראוי בתשתיות ובנזקים.
צבא
פקידות (כתאב) החצר (נשים – מואלי – סריסים – נסיכים)
משולש זה מוליד את הצורך להקים שיטה חדשה, שתתמודד עם התופעה הנ"ל – האקטאע.
האקטאע
- ניסיון להתמודד עם המחסור במזומנים
- הקצין גובה מיסים (ח'ראג') באזור; עקרונית הוא מעביר חלק לשלטון המרכזי; השאר להחזקת יחידתו ועצמו
- לא מדובר במינהל מקומי (מושלות מקומית)
- לא עובר בירושה
- הקצינים וחייליהם מתגוררים בעיר
- לא מדובר ב-feudalism!
עוד צרות בעראק וסביבתה
- מרד הזנג' (883-868) – עבדים שעבדו במפעלי הניקוז והמלח בעראק בתנאים מחפירים ביותר. בשלב מסוים גורמים ערבים דתיים נכנסו והתסיסו אותם למרוד.
- "שושלת" הצפארים (867-908) – יעקוב בן אל-לית' – איימו לתקופה מסוימת על הבירה עד שהצליחו להרחיק אותם. זה לא רק שלא שילמו מיסים – הם גם יכולים לאיים על השלטון המרכזי.
- קרמטים (אל-קַראמִטה)
* בדוים קשורים לאסמאעילים (שיעים קיצונים)
* מרד בשנת 900 באזור בצרה וכופה; סוריה בשנת 903
* גרמו לבעיות בסוריה וערב
* הקימו מדינה בבחרין
* תקפו את בצרה שוב בשנת 924
* איימו על בע'דאד בשנת 930
* לקחו את האבן השחורה ממכה!
מה קורה בפרובינציות?
תחילת ההתנתקות – הופעת השושלות המקומיות:
- "הטאהרים": טַאהִר בן אל-חֻסַיְן (נפטר ב-822) – המשפחה הייתה בעלת תפקידים בבגדד וח'וראסאן. לא קוראים תיגר של ממש על השלטון אך הופכים את החלק המזרחי של המדינה למקום תחת שלטון מקומי, איזור ח'וראסאן.
* עבדאללה בן טאהר ; השושלת ממשיכה עד 872
- "הצַפארים": דרום-מזרח איראן (908-867)
- "טולונים": מצרים (905-864)
ישנו אפוא מעין כוח שלטוני עצמאי אוטונומי, ומכירים בעליונות הח'ליף ולא שוברים את הכלים עד הסוף.
ומה הלאה?
- אלמֻוַפַק (נפטר בשנת 891) – היה לתקופה מסוימת בעל השלטון ודאג ליציבותו, דיכא את מרד הזנג'. המרד גרם לקריסת החקלאות בדרום עיראק. אחריו הגיע מרד כלכלי.
- הצבאות הממלוכים מרוששים את קופת המדינה
- מאבקים פנימיים בין משפחות תורכיות לבין …אַמִיר אלאֻמַרַאא' – המפקד הראשי, ראש הצבא, הופך להיות הדמות המרכזית במדינה. ישנה חלוקה בין השלטון הפורמאלי לבין השלטון המעשי, דבר שבסופו של דבר יתמסד.
- "חבר העמים המוסלמים": Muslim Commonwealth. המדינה התפרקה מבחינה פוליטית, והשלטון המרכזי כבר לא שולט על הפרובינציות הגדולות והחשובות (ח'וראסאן, סוריה, אלג'זירה).
- שיטת האקטאע (שבסופו של דבר לא עובדת)
- פריחת התרבות – הערבית, החג', הנסיעות והחיפוש אחר הידע עדיין קיים. דווקא בתקופה של תסיסה פוליטית, אנשים מתחילים "ליצור" בהילוך גבוה יותר. ייתכן שבשל הישארות הנכסים והכסף בפרובינציות (במקום שילכו לשלטון המרכזי) התקיימה פריחה תרבותית.
