בגרות = שלב מעבר לבגרות
לעומת התפיסה הפסיכולוגית לגיל ההתבגרות, הסוציולוגיה מגדירה ועוסקת הרבה יותר במושגים של מעבר לתפקידים בוגרים. מבחינת הסוציולוגים גיל ההתבגרות = מעבר לבגרות. אילו משימות יצופה שהצעירים ימלאו כדי שיוגדרו כמבוגרים. עפ"י התסריט ה"תקני" של בגרות מצופה מהצעירים בעולם המערבי ליצור זוגיות, משק בית שהוא מופרד מההורים, ליצור חיים נפרדים וממומשים, ליצור משפחה.
במידה רבה בסוף המאה ה-19 אנחנו רואים קשיים במימוש התנאים הללו לכניסה לעולם המבוגרים ואותם צעירים הוגדרו כצעירים "בעייתיים".
גיל ההתבגרות לפיכך התארך כל הזמן, דחייה והשהייה, כי הצעירים לא מצליחים לממש את התפקידים והמשימות החברתיות שלהם. כך, אדם הופך מילד לבוגר בגיל 24 במקום 18 (לדוגמא).
היום, בעידן הפוסט-מודרני, קשיים אלה הולכים ומתגברים ויותר ויותר צעירים היום לא נכנסים לעולם הבגרות בגיל 18 אלא ההתארכות קיצונית וצעירים בני 25-28 לא מצליחים לממש את אותם קריטריונים. אחד הביטויים לכך – החזרה הביתה לבית ההורים או מלכתחילה אי-היציאה מבית ההורים מסיבות כלכליות.
באירופה יש ממש שיבה הביתה של הצעירים כי הם לא מצליחים לממש את תפקידי האדם הבוגר. היום אותם צעירים גם לא עומדים בתנאים לבוגרים גם לא מבחינת הפסיכולוגיה.
אולי מתחילה להתפתח כאן קטגוריה חברתית חדשה של בני אדם שאינם ילדים/צעירים אבל גם לא בוגרים. הם איפשהו בנקודת אמצע, בתוך שלב לימינאלי כלשהו.
בעוד שהול התכוון במאה ה-19 לגיל ההתבגרות כגילאים 13-18 בערך, ובעוד שהסוציולוגיה רואה בהתבגרות שלב מעבר לגיל הבגרות בערך בגיל 18-20, היום במאה ה-21 אנחנו רואים מגמה ברורה של צעירים שלא מצליחים לעבור לבגרות ולממש את בגרותם.
לפי כל המחקרים היום לאדם יש סיכויים גבוהים להיות לפחות שליש מחייו ללא עצמאות כלכלית. יותר ויותר צעירים נדחקים למצב של אי-עצמאות כלכלית. אין תעסוקה, המדינה יותר מנערת אחריות ולא משלמת/עוזרת/מסבסדת את האבטלה.
הסוציולוגיה תגיד שיש כאן שיח תרבותי שמגלגל את האחריות להתבגרות אל היחיד ומנער את האחריות מהחברה, מהמדינה. היום יותר ויותר צעירים מבינים שהם לא יוכלו לממש את עצמם בהכרח דרך עבודה ולכן מנסים למצוא מסלולים אחרים שמפרידים בין עבודה להגשמה עצמית (עבודה ולאחר מכן "רוחניות", ספורט…).
בוגר היום לעומת בוגר בדור של הורינו בעוד שבדור של ההורים שלנו הייתה ראייה ברורה לגבי מהו המבוגר התקני, היום הדברים האלה פחות ופחות ניתנים להישג ומתחילים להתפתח מסלולים שונים למימוש עצמי, להשגה של עצמאות כלכלית, לדפוסי משפחתיות.
בגלל סיבות כלכליות, חברתיות ותרבותיות מתפתח שלב חיים חדש בין ההתבגרות והבגרות שנקרא היום "הבגרות הצעירה", או Emerging Adulthood(מושג יותר פסיכולוגי). אנחנו בשיא ההתפתחות של השלב הזה כיום כאשר בדור של הורינו שלב זה לא היה קיים.
היום, צעירים נמצאים בשלב זה ולא ברור (לאחרים ולהם) מה קורה להם ומתי סופו.
החוקר והפסיכולוג שקשור בהטבעת מושג ה"בגרות הצעירה" הוא ARENETT. ארנט מדבר על Re-centering, צעירים ש"ממרכזים את עצמם מחדש". הם הרבה יותר חיוביים מהמתבגרים, אקטיביסטים במובן של השתלבות בתוך החברה לעומת צעירים (לא בוגרים).
יש כאן פרופיל פסיכולוגי אחר שממוקם בתפר שקיים בין מתבגרים למבוגרים.
מדדים לבגרות – מבט משווה
| אמריקה | ישראל |
| קבלת אחריות על מעשייך | לקבל אחריות על מעשייך |
| יכולת לקבל החלטות באופן עצמאי | לדחות סיפוקים מידיים ולפעול עפ"י שיקולים ארוכי טווח |
| להיות פחות מרוכז בעצמי | להתגבר על לחצים |
| להשיג עצמאות כלכלית | לבסס יחסים עם הורים כמבוגרים שווי ערך |
ניתן לראות בבירור הבדל בין תפיסת הבגרות בישראל לבין תפיסת הבגרות בארה"ב. הסיבה העיקרית לכך היא שבישראל יש חוק שירות חובה. השירות בצה"ל מצריך צעירים לדחות סיפוקים, לפעול באופן שקול, להיות אחראיים על מעשיהם ובעיקר להתגבר על לחצים. שירות בצבא לצורך העניין הוא מסגרת שמסמנת מעבר מילדות לבגרות.
לעומת זאת, בארה"ב הצעירים האמריקאים פחות נדרשים להתמודד עם לחצים, רובם לא עושים צבא ובטח לא בכוח החוק אלא הולכים לקולג' והחוויה שלהם היא חברתית מאוד ולפעמים אינפנטילית. בארה"ב הצעירים נוטים להיות מאוד אגוצנטריים ולכן הבגרות נמדדת בכך.
גישות סוציולוגיות לחקר צעירים
גישות שמנסות להסביר את תופעת הצעירים.
- מנהיים – הצעירים לא מורדים במבוגרים, המבוגרים הם אלה שחוששים מהצעירים
סוציולוג קלאסי, מוגדר יותר כמבני. הוויכוח של מנהיים היה עם חוקרי הנעורים וההתבגרות שטענו שהמתבגרים מורדים במבוגרים, כלומר שיש מרד נעורים כנגד החברה הבוגרת. מאוד ברוח אריקסון. הטענה של מנהיים היא (הופך ואומר) שהצעירים רוצים למעשה להשתלב בחברה. הם לא מורדים במבוגרים כמו שהמבוגרים חוששים מהצעירים. הסיבה לכך היא שהצעירים בהשוואה למבוגרים עומדים על הגבול, הם אנשי גבול. דומה מאוד לטקסי חניכה (השלב הלימינאלי). לצעירים יש הרבה אנרגיות שעדיין לא "תפוסות" לא במחויבות משפחתית, לא באינטרסים. יש להם אנרגיות משוחררות ומכאן שהם הרבה יותר פתוחים לשינויים, עדיין לא מקובעים. לעומתם המבוגרים מקובעים ומאוימים מהצעירים שנושפים בעורפם, ויש להם הרבה יותר אינטרסים לשמור על היציבות והמקום שלהם ולמנוע את התחרות עם הצעירים.
בו בזמן החברה הבוגרת צריכה את האנרגיות של הצעירים. מנהיים אומר שכל המעבר לבגרות של צעירים מנותב ע"י הניסיון של המבוגרים לשלוט בו, מצד אחד. מצד שני, הפוטנציאל של הצעירים כנגד המבוגרים בא לידי ביטוי כאשר הצעירים מבינים את מצבם ופועלים יחד כדי לממש את הפוטנציאל שלהם, כמו המחאה החברתית של 2011. דוגמא קלאסית לקונסטלציה של צעירים שהבינו שיש להם אינטרס משותף, זהות משותפת והצליחו לגייס את הכוח שלהם. באותו אופן, מרד הסטודנטים בשנות ה-60. מכאן התפקיד הכ"כ חשוב של אוניברסיטאות.
החברה הבוגרת צריכה אוניברסיטאות אבל גם חוששת מאוניברסיטאות, כי משם יוצאות המהפכות. האוניברסיטה מהווה כר לצעירים, הקשר שבו הם מתלכדים ביחד, מחדדים לעצמם את האידאלים שלהם, מבינים שיש להם אינטרס משותף ומצליחים לפעול יחד.
