ישנם צירי כוח שונים שפועלים עלינו וממיינים אותנו לקבוצות חברתיות שונות.
- מגדר (חנה הרצוג)
- מעמד (בורדייה)
- גיל (בארת)
- גזע ואתניות (אוריינטאליזם ופוסט-קולוניאליזם)
- רעיון חברתי למהו האדם "הנורמאלי" – גם מבחינה פיזית. בהתאם קיום מוגבלות אישיות
- יש גם הצלבות בין צירי הכוח – אישה (מגדר) אתיופית (אתניות) מהמעמד הנמוך (מעמד)
צירי כוח אלה מתחזקים את ההגמוניה.
ילדים בעלי לקויות למידה/קבוצות מיוחדות – האם לשלב אותן? האם לייחד אותן?
במשך שנים החינוך פעל לכיוון נרמול של ילדים לכיוון החברה כולה. לדחוף ילדים בעלי צרכים מיוחדים כך שישתלבו באוכלוסייה הנורמאלית. היום יש יותר ויותר טביעה להכיר בייחודיות שלהם.
ההגמוניה לא יכולה לשקוט על שמריה. כדי לתחזק את הכוח שלה היא חייבת לפעול כל הזמן – להגיב, לפעול במחאות. אסור להגמוניה להיות סטאטית.
קארל מרקס
הוגה וסוציולוג חשוב, כלכליסט. מהחוקרים בגישה הביקורתית.
מרקס מוריד הכל לרזולוציה של הכלכלה ( = המעמד החברתי). עושה רדוקציה.
מעמד חברתי = הפוזיציה של הפרט אל מול המעמדות האחרים. איפה אני לעומת אחרים.
בהמשך לגישה הביקורתית: פרקטיקות פעולה וגישה ביקורתית
ספר חשוב ומרכזי שיצא בארה"ב (1977) ע"י שני חוקרים ניאו-מרקסיסטיים "בתי הספר באמריקה הקפיטליסטית" – ע"י בולס וגינטס.
הציבו טענה מאוד חזקה ואתגרו את ההגמוניה האמריקנית של הגישה המריטוקרטית (כל אחד מתקדם על פי יכולתו, מה שמנהל את החברה הן היכולות של אנשים בתוך תחרות ושוק חופשי. נכון למערכת החינוך ולשוק התעסוקה. מה שעשיתי = מה שאקבל).
הציבו גישה שמאתגרת וחותרת תחת גישת ההון האנושי והמריטוקרטיה וטענו שבתי ספר ומערכת החינוך בכלל (מהגן ועד האוניברסיטאות, הם התמקדו יותר בבתיה"ס) משעתקים את יחסי הכוח. הסיכויים של אנשים שנולדו למעמד מסוים להתקדם הם סיכויים מאוד קטנים, בין השאר כי בתיה"ס משעתקים ומטעינים את הקבוצות השונות בהון התרבותי של המעמד ממנו הם מגיעים. כל מעמד משמר את עצמו ע"י המורים וכו'. בתיה"ס במעמדות הנמוכים מחנכים את תלמידיהם מתוך הכוונה למעמד הנמוך. מחנכים אותם להיות צייתנים, לא שואלים יותר מידי, מיומנויות קריאה וחשבון בסיסיות. בונים הון תרבותי שמותאם למקצועות של המעמד הנמוך.
לעומת זאת בתיה"ס בהם שולטים המעמד הבינוני והגבוה מציידים את התלמידים בתפיסות פתוחות יותר, אפשרות לשבור דרכי מחשבה, יותר יצירתיות. מעשירים אותם במשאבים תרבותיים שיאפשרו להם להתמקם במקצועות הצווארון הלבן, מקצועות חופשיים.
בזיל ברנשטיין: שעתוק מעמדי דרך שפה עשה זום על אחת הפרקטיקות המרכזיות לטענתו שמבחינות בין בתי"ס שמיועדים למעמד נמוך ובתי"ס שמיועדים למעמד גבוה. נכנס לכיתות ועשה עבודה אתנו-גרפית. הראה שהשפה בה המורים מדברים בבתי"ס של המעמד הנמוך היא שפה שונה מזו של מורים בבתי"ס ממעמד בינוני וגבוה. הוא דיבר על כך שיש צפני שפה (כמו מנעד) – צופן שפה מצומצם למעמדות הנמוכים לעומת צפני שפה משוכללים שמיועדים למעמד הבינוני-גבוה. בצופן שפה מצומצם אוצר המילים דל יותר, העושר בדימויים מצומצם ומבוסס על עושר דימויים ידוע, מקובל. במעמד הבינוני-גבוה אוצר המילים רחבי יותר, עשיר, הדקדוק והתחביר מורכבים יותר, יש הרבה יותר עידוד של התלמידים להביא דימויים מעולמם הפנימי והדיונים מופשטים ואנליטיים יותר.
הוכח שאותם מורים שמזהים את הכיתה ככיתת מעמד נמוך יורידו (גם אם לא במתכוון) את השפה שלהם, באופן עקבי, לעומת שפה שתדובר על-ידי אותם מורים במעמד הבינוני-גבוה.
השפה ממילא בולמת את ההתפתחות של הילדים (קיים קשר הדוק בין התפתחות ושפה קוגניטיבית והכרה של תרבות). יש כאן מנגנון לא מודע שמכונה "תכנית לימודים סמויה" –Hidden curriculum. באף מקום במשרד החינוך לא נאמר למורים רשמית "תדברו יותר נמוך בבתי"ס של המעמד הנמוך". המורים מתאימים את עצמם לילדים ובכך משעתקים, משמרים את היות הילד בתוך המעמד הנמוך.
אותה דוגמא להערכות ציונים – מורים ממילא מורידים סטנדרטים בבתי"ס נמוכים. הציפיות הנמוכות שלהם מייצרות תוצאות נמוכות ובכך משתמרים הדפוסים והמאפיינים של המעמד הנמוך והמעמד הגבוה.
(בורדייה דיבר על כך שאדם שמדבר גבוהות בסביבה של אנשים עם משלב שפה נמוך נחשב "פלצן" וכינה את התופעה כאלימות סמלית).
האתגר של כל מורה הוא לדבר עם תלמידיו באופן פשוט בהתחלה (אחרת התלמידים לא יבינו את תחום הדעת שהוא מנסה להעביר) אך לא פשטני ושטחי.
