התחולל בצפון ארץ ישראל, באזור הכנרת, בשנת 1187. הסתיים בניצחון מוסלמי גדול – חיסול רובו המכריע של הצבא הפרנקי. כתוצאה מניצחון זה נמחקה כמעט לחלוטין הנוכחות הפרנקית בא"י: רוב ערי הארץ וסביבתה נכבשו, כולל ירושלים (באוקטובר 1187).
השוואת הכוחות
| המוסלמים | הפרנקים |
| עמוד השדרה של הצבא – תורכי (ממלוכי ושבטי) | עיקר הכוח: פרשים כבדים, בתוספת חיל רגלים |
| ניידות וכוח אש | כוח המחץ של הפרשים (כ-100 פרשים כבדים שיכלו להכריע את הקרב) |
| ניסיון להפריד בין הפרשים הפרנקים לקשתים הרגליים (בידוד הפרשים) | ניסיון לשלב בין הפרשים לקשתים רגליים (הקשתים מחפים על הפרשים עד שהם מוכנים להסתער) |
| ניסיון לפתח פרשים קלים כמו התורכים (Turcopoloi) | |
| מספרים גדולים (כ-30,000 חיילים) | מספרים קטנים יחסית (1,200 אבירים בחיטין, ועוד כ-10,000 חיילים רגליים) |
תיאור הקרב: צלאח אל-דין גייס צבא עצום, וניסה למשוך את הצלבנים החוצה ממחנם בציפורי. לשם כך, הם תקפו את טבריה ולקחו בשבי אישה ושבויים נוספים (מהצלבנים), דבר שגרם לצלבנים לצאת לכיוון טבריה. הצבא המוסלמי נתקל בצבא הצלבני שיצא לשחרר את טבריה, וחסם אותו מגישה למקורות מים. הצלבנים התקדמו באיטיות, בזמן שהצבא המוסלמי מתקיף אותם. הצלבנים הגיעו ל'מסכנה' שם הייתה בריכה קטנה בלילה הראשון. באותו לילה, המוסלמים הקיפו את הצלבנים, ולמחרת האחרונים המשיכו את דרכם הקשה. כאשר אלה כבר ביום השני שלא היו במיטבם, המשיכו להתקדם וראו כי מצבם רע. חיל הרגלים, והפרשים בעקבותיהם, מתחילים לנוע לעבר קרני חיטין, שם ישבו המוסלמים ואחזו באזור. כמעט בלי לחימה של ממש, הצלבנים הרימו ידיים, והובסו.
צלאח אל-דין לא יכל להחזיק את צבאו העצום לאורך זמן (החיילים היו צריכים לחזור הביתה), ומיד לאחר הקרב הוא פוזר. בעקבות כך לא נכבשו ערים ספורות בצפון, ביניהן צור – אשר הפכה למוקד של התנגדות פרנקית, ולא הצליחו לכבוש אותה. בזכות יציאת הכוחות הצלבנים צפונה, צלאח אלדין מצליח להשתלט על ירושלים.
מפעלי צלאח אל-דין בירושלים – כיבוש ירושלים
על צלאח אלדין היה לטהר את ירושלים ואת הר הבית:
- אוקטובר 1187
- שיקום כיפת הסלע
- שיקום ביצורי העיר (ובייחוד החפיר)
- בניית המִנְבַּר – עמדתו של הדרשן – של אל-אקצא
- הפקיע רכוש צלבני, והפך כנסיות למדרסות
- הקים את אל-חַ'אנַקַאה אל-צַלַאחִיה – הפך את ארמון הפטריארך הנוצרי למתחם צוּפי
- לא ערך טבח באוכלוסיית העיר (בניגוד לצלבנים בעת כיבושם של ירושלים), שואף לאכלס את העיר באוכלוסיה שניתן לסמוך עליה. בגלל זה הוא בונה מדרסות ומזמין את היהודים לאכלס מחדש את העיר.
- התייחס ליהודים כאל שותפים
מסע הצלב השלישי
כאשר הגיעו החדשות על התבוסה הצלבנית לאירופה, החלה התגייסות של מלכים אירופאים ליציאה למסע צלב נוסף: ריצ'רד לב הארי מלך אנגליה, מלך צרפת והקיסר הגרמני (שאונייתו טבעה בדרך). הם הגיעו לסוריה בשנת 1191. מסע הצלב השלישי היה מסודר ומנה כוחות גדולים מאוד.
פרשת עכו: עכו הייתה אחד הנמלים החשובים ביותר באזור (השני בחשיבותו אחרי אנטיוכיה). לאחר כיבושה בידי צלאח אל-דין, התארגן כוח צלבני מצור ׁ(שלא נכבשה) בשנת 1189-1190 והטיל עליה מצור. צלאח אל-דין וצבאו הגיעו והטילו מצור על הצלבנים הצרים: נוצר מצב בו עכו נצורה מהים ומהיבשה ע"י הצלבנים, ואילו הצלבנים ביבשה נתונים במצור מצד צבאו של צלאח אל-דין – כל זאת בזמן שהשמועות על מסע הצלב השלישי כבר רווחות. הראשונים שנשברו היו מגני עכו – והעיר נכבשה.
כאשר מסע הצלב השלישי נוחת בארץ, הוא מתחיל בהתקדמות דרומה ולא נתקלים בהתנגדות מוצלחת. ליד ארסוף התחולל קרב גדול בין הצלבנים ובין צלאח אל-דין, בו הובס צבאו של זה. צלאח אל-דין לא יודע לאן יתקדמו הצלבנים: לירושלים או דרומה, לכיבוש אסטרטגי של מצרים. הוא החליט ל"הקדים תרופה למכה" ולהחריב את אשקלון (שנמלה שימש כ"קרש קפיצה" למצרים). עם זאת, ריצ'רד לב-ארי מחליט להתקדם לירושלים. הוא מגיע לטווח ראייה מהעיר, אך מחליט שלא לכבוש אותה (זמנו אוזל – האצילים צריכים לחזור לאירופה, וכמו כן הוא מבין שלא יהיה לו איך להגן על העיר לאחר כיבושה). במקביל, גם צלאח אל-דין נתקל בקשיים: גם כוחותיו צריכים לחזור הביתה, והוא מבין שהצלבנים שולטים בים.
על רקע אירועים אלו הגיעו המוסלמים והצלבנים להסכם פשרה בשנת 1192, לפיו הצלבנים ישמרו בידם רצועת חוף שמגיעה עד סוריה בצפון, שתאפשר להם לשמור על הקשר הרציף והחיוני עם אירופה. כך הצלבנים קיבלו ארכה והוקמה המדינה הצלבנית השנייה, שבירתה הייתה עכו. היא החזיקה מעמד עד הכיבוש הממלוכי, כמאה שנה לאחר מכן.
בשנת 1193 מת צלאח אל-דין. הוא הותיר אחריו פדרציה של מדינות בראשות בני משפחתו האיובים.
באשקלון היו מקורות מים שיכלו לתחזק צבא גדול, וכן היא שימשה כנמל-מעבר בדרך למצרים (שמאפשר לעקוף את מדבר סיני).
