התיאוריה של גופמן מתחילה מפרטים שנמצאים באינטראקציה, ותו"כ הם מייצרים את החברה שבתוכה הם פועלים. בגישה זו אין מציאות שנמצאת מחוץ לפרטים, אלא אינטר סובייקטיבית (נוצרת בתוך האינטראקציה). האדם מייצר את המציאות שסובבת אותו ובו-זמנית מיוצר דרכה. הגישה הזו היא הדינאמית ביותר, היא לא מניחה קיומו של מבנה חברתי קבוע, אלא מניחה את התהליך התמידי של ייצור המבנים החברתיים. מושג המפתח בגישה זו הוא הגדרת מצב.
הגדרת מצב – המציאות איננה תולדה של מצב אובייקטיבי כלשהו, אלא תוצר של הגדרת מצב של המשתתפים בסיטואציה. בכל סיטואציה, מתנהל כל הזמן מו"מ מתמיד בניסיון להגיע להגדרת מצב משותפת, כך שמבנה חברתי נתפס כתוצר זמני של הגדרת המצב ולכן נתון לשינוי בתוך התהליך של הגדרת המצב. תומאס (הגדיר את המושג הגדרת מצב) : מה שחשוב לדעת זה שמה שנתפס בעינינו כמציאותי הוא מציאותי בתוצאותיו. כאשר בני האדם מפרשים המציאות נגזרת מהפרשנות. בני האדם משתמשים בסמלים ע"מ לייצר הגדרת מצב משותפת לפחות במה שנוגע לאדם הספציפי. ניתן לנהל את הגדרת המצב באמצעות השפה, אלא שבני האדם האחרים יחפשו מערכת סמלים אחרת, שלאדם אין שליטה עליהם, כדי לגלות עליו את האמת. גופמן טוען שהאדם השולט בסמלים אלה (שנחשבים כבלתי-ניתנים לשליטה) ינהל את הגדרת המצב המשותפת. המאבק על הגדרת המצב יוצר קונפליקטים (סיטואציות מביכות, משעשעות ובעיות). גופמן לא מתעניין באישיות כתדמית קוהרנטית, אלא בסיטואציות שמעצבות את האדם וכיצד הוא מעצב אותן. האדם הוא אוסף של מסיכות, שאותן הוא מציג בסיטואציות שונות והסיטואציות מעצבות אותו ואת מסכותיו באותה המידה. ישנן תסריטים – מציאות מוכתבת מבחוץ שנובעת מהרגל, חינוך. הרבה מאוד מהקודים שנמצאים בסיטואציה מוכרים מסיטואציות קודמות ומהתסריט שקיים לבני האדם בראש בנודע לסיטואציות מסוימות.
'המופע של טרומן'
האינטראקציה הסימבולית – עולה השאלה מהם המקורות של הסמלים שאיתם אנו מתנהלים בתוך הסיטואציה. גופמן התקשה למצוא תשובות לשאלה זו ולכן הלך לכיוון של תסריטים, אולם הוא לא הצליח להסביר מהיכן מגיעים תסריטים אלה. גישת ההבניה החברתית של המציאות מציעה תשובה – מצד אחד, היא ממשיכה בקו שרואה בני אדם כיצורים פרשניים, היא מקבלת את התפיסה שרואה את בני האדם כמי שמשתתפים בבניית המציאות שבה הם עצמם פועלים, ומצד שני, היא לא שואלת שאלות ברמת המיקרו, אלא שואלת שאלות לגבי תהליך ההיווצרות של המוסדות החברתיים. בניגוד לגישה שגורסת שהחברה היא חיצונית לאנשים והיא נכפית עליהם, גישת ההבניה החברתית של המציאות מתעניינת גם היא במוסדות חברתיים, והיא שואלת כיצד בני האדם מייצרים את המציאות שסובבת אותם ולמה, למרות שבני האדם משתתפים ביצירת המציאות, הם מרגישים כי המציאות נכפית עליהם מבחוץ. בעוד המוסדות החברתיים בגישה הפונקציונאליסטית נתפסים כמשהו שיש לו קיום אובייקטיבי בפני עצמו, בגישת הבנית המציאות הם נתפסים כנתונים לשינוי, דינאמיים. גישה זו גורסת כי המוסדות החברתיים לא נמצאים כדי למלא פונקציות, אלא נבנו ע"י החברה. הגישה ההבניתית בודקת את הדינאמיקה שבין החברה למבנה – כיצד החברה נמצאת בתוך מבנה חברתי שהיא יוצרת ותו"כ היא גם משנה את המבנה החברתי. הגישה ההבניתית משתמשת במושג 'מובן מאליו'. בכל חברה מתקיימים הרבה מאוד היבטים שלא מתווכחים עליהם. הם נחשבים אמיתות מוחלטות, ללא-עוררין. שאלות לא עולות לגביהם. לפרטים בחברה יהיה קשה מאוד לשאול בכל פעם את השאלות הטריוויאליות וזה יגרום להוצאת אנרגיה[1]. השאלה הנשאלת היא מה תהליך ההבניה של מוסדות חברתיים, של המיסוד. גישת ההבניה מאתגרת את הגישה הפוזיטיביסטית. אם הפוזיטיביזם מחפש עובדות חברתיות, הגישה ההבניתית טוענת שלחוקרים אין את הכלים לחשוף את המציאות האמיתית, מכיוון שבני האדם תופסים את המציאות דרך החושים והפרשנויות. ניתן לחקור את התופעות ואת האופן שבו נתפסת החברה בעיני הפרטים. פנומנולוגיה – האופן שבו המציאות מופיעה בפני הפרטים כקבוצה (ברמה האינטר-סובייקטיבית) – לדוגמא – עיוור צבעים רואה את המציאות בצורה מסוימת, אבל זו לא בהכרח המציאות, אלא האופן שבו הוא רואה את המציאות.
כיצד בני האדם יודעים את מה שהם יודעים וכיצד ניתן לחקור את זה – ברגר ולאקמן.
(דוגמא של א' ו-ב' מהמאמר)
השלב שבו יש לתת דין וחשבון על חריגה מהשגרה הוא מיסוד עוברי, ראשוני (מחד, יש הרגלים נוקשים. מאידך, יוצרי ההרגלים עדיין זוכרים את תהליך היצירה של ההרגל)
- אובייקטיביזציה – כאשר מצטרפים חברים חדשים לחברה, הם מקבלים את ההרגלים הישנים שנוצרו כאובייקטיביים.
- הפנמה – החברים החדשים בחברה מפנימים את המוסד כמובן מאליו. הם חסרי זיכרון של תהליך היצירה ואין אפשרות לשנות את המוסד החברתי מבחינתם. ע"מ לפרק את אותה מציאות שנתפסת כחיצונית דרוש מקרה דרמטי וקיצוני. שלב זה הוא השלמת תהליך המיסוד – המציאות והמוסדות נתפסים כאפשרות היחידה.
(כאשר אנחנו אומרים לילדינו "ככה זה", גם אנחנו משתכנעים יותר ש"ככה זה")
סיכום תהליך המיסוד:
ברגר ולאקמן מנסים לנתח תהליכים חברתיים רחבים יותר. אם דירקהיים שאל מה הקשר בין גברים לנשים וטען שהבדלי העבודה ביניהם משרתים תלות הדדית שיוצרת סולידאריות, ברגר ולאקמן ינסו להבין כיצד התמסדה חלוקת העבודה, מה היה התהליך שהביא לחלוקת עבודה זו, היכן הנקודה הכרונולוגית שבה הדברים עוד לא היו מובנים מאליהם, ומתי דברים אלה מפסיקים להיות מובנים מאליהם.
רעיונות כמו החלפת אוצר המילים, התחפשות או הקצנה (עקרות בית, כושי, היפים עם שיער ארוך בשנות ה-60) מפרקים את המובן מאליו מכיוון שהם גורמים לערעור עליו ולחשיבה מחדש על המציאות.
הביקורת על גישה זו היא שהיא לא נותנת מספיק ליחסי כוח בחברה, היא לא שואלת מי מצליח לכפות את הגדרת המצב שלו, איזה בסיסי כוח נחוצים כדי לכפות את המוסדות על אחרים. הגישה הפנומנולוגית (תופעות) הופכת את גישת ההבניה מערערת על כוחה של הסוציולוגיה כדיסציפלינה מכיוון שהיא מכריזה על כך שהיא לא יכולה להתבונן על המציאות כאמת, אלא רק כפרשנות של הפרטים.
