עליית העבאסים

* השלטון האומיי (661-750): מאפייניו לאור המחקר החדש (הפרק מאת HAWTINGS כדוגמה).

* סיבות לשקיעתה של המדינה העבאסית והתפוררותה (אמצע המאה התשיעית ואילך)

* תארו את כניסתם של השבטים התורכיים לארצות האסלאם במאה ה-11, הקמת המדינה הסלג'וקית והתמסדותה.

* המהפכה העבאסית: מניעים, מהלכים, השלכות.

מאפייני השלטון האומיי לאור המחקר החדש:

לפתוח בהקדמה על השושלת האומיית, ולספר בכמה משפטים על השלטון. (661-750, השושלת בראשונה באסלאם, 14 שליטים מהמשפחה האומיית). תקופת השלטון נחלקת לשתי התקופות: הספיאנית והמרואנית. האומיים הופלו מהשלטון בעקבות המהפכה העבאסית.

הביקורת נגד האומיים: המסורת המוסלמית מתייחסת באופן די שלילי לאומיים.

* חילונים / כופרים

* נהנתנים – ביקורת על הארמונות, משתים, בזבזנות.

* מלכים ולא ח'ליפים – השלטון היה יותר חילוני ומבוסס על כוח, ופחות שלטון שרואה את עצמו כאמון על ענייני הדת והכוונת האומה המוסלמית מבחינה דתית ורוחנית.

* הצטרפו מאוחר לאסלאם ובלית ברירה. כאשר הצטרפו הם השתמשו בקשריהם הכלכליים והפוליטיים כדי להגיע למרכזי כוח. רק כאשר הנביא מחמד כבש את המכה, ולאומיים לא הייתה ברירה, אז הצטרפו הם לאסלאם, והשתמשו בקשרים הכלכליים הפוליטיים שלהם כדי להגיע לכוח. יוצא דופן הוא עת'מאן, שכלפיו לא מופנית הביקורת.

* הפכו את הח'ליפות לדבר העובר בירושה בתוך המשפחה – התחיל עם מעאויה, עבר מאותו רגע בתוך המשפחה, דבר שלא היה מקובל באסלאם קודם לכן.

* הביאו למותם של אנשים ממשפחת הנביא (חסין) – טענות שפגעו בבית משפחת הנביא – טבח כרבלאא' ב680.

* תקפו את הערים הקדושות. הפציצו את מכה ומדינה, במסגרת המלחמה בעבדאללה אבן אלזביר.

* נהגו ושלטו בעריצות

* מנעו התאסלמות והפרו את זכויות המתאסלמים החדשים.

הוטינג

טוען שבתקופה האומיית האסלאם היה בתחילת דרכו. הקבוצות הידועות – הסונה, השיעה והח'וארג' – רק מתחילים להתגבש בתקופה זו, ואין דבר כזה "אורתודוכסיה". לכן, טענות כלפי כפירה וחוסר אדיקות הן אנכרוניסטיות אבסורדיות במקצת, משום שהאסלאם לא היה מגובש, וההלכה המוסלמית לא הייתה בשלה. עקרונות האסלאם הבסיסיים (5 המצוות) כן יושמו בתקופה זו, אך דברים רבים אחרים טרם התגבשו. קשה אפוא לבוא בטענות לאומיים. סוגיית הח'טבה ביום שישי היא דוגמה לכך שהח'ליפים האומיים דרשו למסור את הדרשה בישיבה, וכלפיהן הוטחה ביקורת שאלה יוצאים נגד המסורת של למסור את הח'טבה בעמידה. ניתן לבחור ביקורת זו כענינית ולומר כי האומיים שוברים מסורת, ומצד שני ניתן לומר שהמנהג טרם התגבש, וקשה לטעון שמה שהונהג בתקופת הראשדון עדיין לא נחשב למחייב. ההלכה הנ"ל גובשה רק אחרי תקופת האומיים.

בוחן את השלטון האומיי על רקע 3 נקודות:

* אסלאמיזציה – במובן הראשוני, עידוד ההתאסלמות, לא ניתן לדבר על אסלאמזיציה בתקופה האומיית אלא להפך. האומיים נקטו בגישה אתנוצנטרית, וסברו ואף יישמו את התפישה שהאסלאם היא דת שיועדה לערבים, ולא אוניברסאלית. דבר זה בא לידי ביטוי בכיבושים הראשונים – ברגע שהערבים כובשים אין עידוד להתאסלמות וישנה חציצה בין האוכלוסייה המקומית לערבית. כן מחילים חוקים (הד'מה, קביעת זכויות לאוכלוסייה המקומית) ואין דרישה מהם להתאסלם באופן קיבוצי. האומיים ממשיכים ומעמיקים קו זה שהאסלאם יועדה לערבים בלבד. ניתן לבחון זאת משיקולים פרקטיים – מי שמתאסלם מפסיק לשלם את מס הגולגולת, ואז פוחתות ההכנסות. אלחג'אג' בן יוסף, התנגד להתאסלמות קיבוצית בעראק, והיחס שלו כלפי המתאסלמים החדשים, המואלים, היה נוקשה ומפלה, המבטל את הזכויות שלהם. הוא הכריח אותם להמשיך ולשלם את מס הגולגולת. הביקורת אפוא היא לגיטימית, אך בל לשכוח שהאומיים ממשיכים את המסורת מתקופת הראשדון. עם זאת, בראייתם הם תרמו לאיסלאמזיציה בהיבט אחר: הרחיבו את דאר אלאסלאם. בתקופת האומיים הכיבושים ממשיכים ביתר שאת והאימפריה המוסלמית מתרחבת למערב אפריקה, אסיה, צפון הודו, דרום מרכז ספרד. הם בנו מסגדים ומונומנטיים אסלאמיים רבים (כיפת הסלע, המסגד האומיי הגדול בדמשק).

* ערביזציה – בהחלט הייתה תחת האומיים. קשה לעקוב אחר תהליך זה משום שאין התייחסות נרחבת לתופעה במקורות, אך ניתן להצביע על נקודת מפנה והאצת תהליך זה כאשר הח'ליף עבד אלמלכ קובע את הערבית כשפת המנהל.

* כיצד הם מוצגים במסורת המוסלמית – הוטינג מסביר שחייבים להסתכל על האומיים בצורה מאוזנת ושקולה, ולהבין שהערכה ההישגים האומיים והשלטון האומיי רבים נעשתה על סמך המסורת המוסלמית, אך יש לזכור שהמסורת המוסלמית נכתבה בתקופה שאחרי השושלת האומיית והייתה מאוד מגמתית מסיבות רבות. הוטינג מציין שהמסורת עוינת את האומיים באופן כללי. דבר זה בא לידי ביטוי בצורת הכתיבה ובתוכן עליהם. חשוב להבין שכל המסורות האסלאמיות, ההיסטוריה המוסלמית שעברה בע"פ מתקופת הנביא, והחלו לעלות על הכתב אחרי התקופה האומיית. אלה גרסאות מאוחרות של חומר קדום, והמקור לא תמיד היה קיים. ישנן מסורות רבות שנכתבו בתקופה העבאסית, מגמתיות ולא מהימנות על האומיים.

חלק חשוב בתהליך האיסוף, המסירה וההעלאה על הכתב של החומר נעשה ע"י מלומדים שייצגו את האופוזיציה לאומיים או שאפילו נמנו עליה בעצמם (אלטברי). אלטברי פועל, יוצר וכותב בחסות העבאסים. לכן, היחס שלו כלפי האומיים הוא מגמתי. (העבאסים עלו לשלטון על חשבון האומיים, וחלק מחיפוש הלגיטימציה היה להציג את קודמיהם באור שלילי).

דוגמה טובה לכך היא המונח ח'ליפת אללה לעומת ח'ליפת רסול אללה. המסורת המוסלמית מבקרת את האומיים בכך שהם נטלו לעצמם את התואר ח'ליפת אללה לעומת האחר. הראשדון התייחסו לעצמם כח'ליפת רסול אללה. נציגו של שליח אללה, מחמד. האומיים לעומת זאת משנים כיוון ונוטלים לעצמם את התואר ח'ליפות אללה. המסורת המוסלמית טוענת שזוהי הוכחה לכך שהאומיים טענו שהם יורשי אללה עלי אדמות, זאת כחלק מהביקורת. בדיקה מדוקדקת של המונח מראה שהאומיים לקחו לעצמם את התואר מפני שראו את עצמם כנציגיו של אללה עלי אדמות והח'ליף האומיי הוא מנהיג האומה בענייני הרוח הדת, ולא העלמאא'. לכן יש להתייחס למונח כ'נציג' ולא כ'יורש'. המסקנה היא שיש להבין את המגמתיות של המקורות ולנקוט בגישה מחקרית מאוזנת.

סיבות לשקיעתה של המדינה העבאסית והתפוררותה (אמצע המאה ה-9 ואילך)

* הקדמה קצרה על עליית העבאסים (המהפכה הראשוני השושלת). אופציונאלי.

* מלחמת האחים בין אמין ומאמון – אם מסתכלים על שקיעת השושלת, ניתן לקבוע בוודאות שבחלק זה החלה ההדרדרות של המדינה. לא רק משום הלחימה והריבים אלא בעיקר ההשלכות של מלחמת האחים. בשנת 809 הארון אלרשיד הולך לעולמו וקובע חלוקת שלטון בין בניו, זאת לאחר עלייתו לשלטון בדרך בעייתית במקצת (רציחת אחיו). הוא ניסה אפוא לחלק את האימפריה בין שני בניו הבכורים, אמין ומאמון. כל אחד מהם קיבל נחלה: אמין ירש את הח'ליפות, מאמון קיבל אליו את השליטה האוטונומית על ח'ראסאן. כך תכנן הארון, אך בפועל כאשר זה הולך לעולמו, שני האחים אינם מרוצים מהסידור, והשחקנים העיקריים בסכסוך בין האחים הם אנשי ח'ראסאן. מצד אחד – אבנאא' ח'ראסאן הותיקים שתומכים באמין, ומצד שני אבנאא' ח'ראסאן החדשים שתומכים במאמון. האחים נלחמים, וניתן לומר עלייה כי זו מעבר ללחימה בין שני אחים שכל אחד טוען לכתר, יש כאן מאבקי כוח רבים בין סיעות רבות של ח'ראסאנים, מצד אחד הצבא של אמין, ומצד שני של מאמון.

* מעתצם ותחילת שיטת העבדות הצבאית – לפני שמעתצם עולה לשלטון, הוא מבין שיש צורך לשנות את ההישענות של העבאסים על הצבא הח'ראסאנים, ומחליט אפוא להכניס את שיטת העבדות הצבאית. רעיון זה הוא למעשה ליצור צבא ללא סיעות, צבא של לוחמים מקצועיים שמגויסים למטרה מסוימת, וצבא שנאמן לפטרונו. אך מהר מאוד אנו למדים שבשיטה יש יתרונות וחסרונות. חסרון אחד הוא העובדה שהתחיל תהליך בלתי הפיך: הכנסת חיילים ממלוכים תורכים בצבא לא מתירה חזרה לאחור. נוצרים חיכוכים בין יחידות ממלוכים, כל מפקד רוצה יחידה כזאת, יש התפתחות של היבט תורכי בצבא. השיטה שהתחילה כפיתרון נקודתי הפכה אפוא לאחת שלא עונה לדרישת הנאמנות לפטרון יחיד ומתירה נאמנות למספר פטרונים.

* רצח אלמתוכל (861) כ"קו פרשת המים" – אלמתוכל מנסה לתקן ולצמצם את האלמנט התורכי, אך זה עולה לו בחייו. לאחר מכן עולים שליטים חלשים וילדים, ולמעשה לא ניתן לעצור את התחזקות האלמנט הצבאי על חשבון אלמנטים אחרים במדינה.

* יחסי גומלין בין שני תהליכים: תהליך "פנימי" (שקיעת מוסד הח'ליפות) ותהליך "חיצוני" (תופעת השושלות המקומיות, שושלות ההמשך) (החלק העיקרי) – יש להסתכל על ההדרדרות בשתי התהליכים ועל יחסי הגומלין.