סיגל גולדין בדקה את תופעת האנורקסיה. בדקה באופן משווה קבוצות טיפול בין ישראל לארה"ב. בארה"ב, המסר המרכזי שניתן לנערות הצעירות היה שהאנורקסיה פוגעת בבריאות וביופי שלהן, ואילו בהקשר הישראלי המסר המרכזי היה שהאנורקסיה פוגעת בפוריות שלהם. עוד דוגמא למקום המאוד מרכזי שהחברה הישראלית נותנת לנושא הפריון. "הרחם הלאומי". כיצד ה"רחם" מגויסת לפרויקט הלאומי.
אליסון על יפן, ממחישה את רעיון המשפחה המגויסת בהקשר היפני. המשפחות מגויסות ללאום דרך תיבת המזון היפנית, האובנטו. ביפן רואים זאת דרך מקום הנשים במשפחה וההשקעה האדירה שמצופה מהן באמצעות האובנטו, כשיקוף לציפייה של החברה מהן להיות מסורות.
מדינה כסוכן מרכזי בעיצוב מערכת החינוך – גלובליזציה
שחקנים מרכזיים בעיצוב מערכת החינוך
- משפחה וחברה אזרחית
- תהליכים גלובאליים
- מדינה
מערכת החינוך כפי שאנו מכירים אותה היום התפתחה בד בבד יחד עם מדינת הלאום. יש כמה תיאוריות על יחסי הגומלין בין מערכת החינוך למדינת הלאום. נושא מטופל ומרכזי כי יש כאן זיקה הדוקה מאוד בין לאומיות וחינוך. מכאן שהמדינה היא שחקנית מרכזית ודומיננטית בייצוג מערכת החינוך. עם זאת, היא לא שחקנית יחידה. יחד איתה משחקת גם המשפחה. המשפחה פועלת בדר"כ דרך החברה האזרחית ולצד כך יש תהליכים גלובאליים שהם מעבר למדינת הלאום.
שלושת גורמים אלה משפיעים על מערכת חינוך. זו מערכת מאוד דינאמית, מאוד מורכבת ומשתנה כל הזמן. רק לפי כותרות העיתונים ניתן לראות שכל הזמן יש סוגיות שהן על הפרק ומבטאות בעצם את המהלך או את יחסי הכוח. דוגמא לכך – הספר "להיות אזרחים בישראל".
יולי תמיר – יום רביעי ה-6.1 בשעה 14:00, מאירסדרוף 501.
חינוך ומדינה
המדינה כשחקן מרכזי בעיצוב מערכת החינוך.
- אכיפת ההשתתפות
- תשתיות
- תכנים
- כוח אדם
- קביעת מדיניות – מטרות ואמצעים
המדינה אחראית לאכוף את ההשתתפות של תלמידים בתוך מערכת החינוך. אנחנו יודעים שהיו תקופות היסטוריות שזה לא היה מובן מאליו. בשנות ה-50 עם העליות הגדולות, זה לא היה מובן מאליו לגמרי שהמשפחות ישלחו את הילדים לביה"ס ("צלאח שבתי"). הילדים נתפסו ככוח עבודה. המדינה נאלצה להפעיל מערכות פיקוח ואכיפה מאוד רציניות כדי להביא תלמידים לביה"ס. היום הדבר פחות דומיננטי אך הוא בא דווקא מהכיוון ההפוך – יש משפחות מעמד גבוה שמסרבות לשלוח את ילדיהן לביה"ס ורוצות לעשות homeschooling. תופעה זו מחייבת אישור. אחרת, זו עבירה על החוק.
קודם כל המדינה אחראית על אכיפת ההשתתפות.
בנוסף, המדינה אחראית על תשתיות – הקמת בתי ספר, מעבדות, מעבדות מחשבים. היום אחת הבעיות שמערכת החינוך מתמודדת איתה היא גודל כיתות ומשאבים חומריים. המדינה קודם כל אחראית לסיפוק תשתיות לחינוך. מחשוב של בתי ספר. רמות שונות של תשתיות.
המדינה אחראית גם על התכנים. מה התלמידים ילמדו בכל מקצוע. המאבק על ספר האזרחות הוא שוב ביטוי לכך.
היא אחראית גם על כוח האדם, מבחינה זו היא אחראית על ההכשרות של כוח
האדם, על הפיקוח על כוח האדם, על ההגדרות של מי ראוי ומי לא ראוי להיות מורה או גננ/ת. המדינה היא זו שאחראית על טיבו של כוח האדם שמלמד במערכת החינוך.
לבסוף, כאשר כל הדברים קשורים אחד בשני, המדינה היא זו שתווה את המדיניות של מערכת החינוך. מהן המטרות שלה? מה עדיף על מה? על פי סולם עדיפויות זה – נוכל להפעיל את התשתיות, כוח האדם והתכנים… חינוך למדעים או ספרות? היום התשובה היא מדעים.
יישום מדיניות, שליטה ופיקוח באמצעות:
- תקציבים מי מקבל מה וכמה. זה המנגנון המרכזי.
- חקיקה ותקנות כדי לפעול המדינה חייבת גיבוי והיא פורסת את כללי הפעולה שלה דרך מערכת של חוקים ותקנות.
- רפורמות אם המדינה רוצה לעשות שינוי במערכת החינוך היא חייבת לקדם זאת דרך תכנית שמגובה בחקיקה, תקצוב, כוח אדם. כל הדברים מתחברים וקשורים אחד בשני. "אופק חדש", "עוז לתמורה", דוברת. "אינטגרציה בחינוך" משנות ה-70. זו הרפורמה בין הגדולות ביותר שהיו בחינוך בישראל והיום יש עדויות להצלחה שלה. רפורמה – כלי מאוד מרכזי שיש למערכת כדי להניע שינויים.
- פיקוח בירוקרטי המערכת מפעילה פיקוח כבד דרך מפקחים, תקציבים, פיקוח על הכשרות כדי שהמערכת תפעל על-פי המדיניות.
