מה צריך לקרות בתהליך ההתמודדות?

מה צריך לקרות בתהליך ההתמודדות? לשקם תחושת רציפות קוגניטיבית, רגשית וכו'.

ממד הזמן מתי ניתן להבין שמדובר בבעיה שמצריכה טיפול פסיכולוגי? האם יש דרך, באמצעות זמן, להבין מתי אירוע טראומטי גרם להתפתחות PTSD? האם התגובה הראשונית לאירוע מנבאת את אופן ההתמודדות איתו בהמשך? ממחקר שהתבצע ע"י פסיכיאטר בהדסה גילו כי אלו שחוו אירוע טראומטי ולחץ הדם והדופק שלהם ירדו אחרי שעתיים – היו אלה שסביר שלא חוו הפרעה פוסט-טראומטית.

סימפטומים של שחזור

אנשים שחווים טראומה נוטים להחזיק חזק בטראומה ולא לשחרר אותה, לא להרפות ממנה. יש ניסיון כפייתי ליצור את תמונת הפרטים מחדש.

• תמונות ומחשבות שחודרות למודעות
• אסוציאציות תכופות
• עיסוק יתר במה שקרה
• גלים של רגשות בקשר למה שקרה
• חלומות/סיוטים
• טריגרים – כל דבר מצית מחשבה וחוויה מחדש של הטראומה. לדוגמא, פיגוע במסעדה – לאחר מכן קשה מאוד להיכנס למסעדות, הן הופכות לטריגר לחוויה מחודשת של הטראומה.

סימפטומים של הימנעות

• רצון לא לדבר/לחשוב על האירוע
• תחושה שמדובר בסרט, חוסר אמונה שזה באמת קרה. כניסה להלם
• התנתקות רגשית

סימפטומים של עוררות יתר ותת-עוררות

• תת-עוררות: קיפאון, דיסוציאציה, פיצול, צמצום קשב, אמנזיה/שכחה, חוסר מעורבות (פאסיביות). לרוב תחושת הקיפאון מלווה בתחושת אשמה – "לא הייתי מסוגל לזוז ולעזור".
• עוררות יתר: מנוסה/בריחה, עוררות של המערכת הסימפתטית, מתח שרירי, עוררות יתר/דריכות, פלאשבקים, מעורבות יתר.

רות מראה לנו תרשים עם גלים דמויי אמפליטודה. יש נקודת עוררות גבוהה ונקודת עוררות נמוכה. הרצון שלנו בטיפול הוא להחזיר את האדם לאיזון: לחלון הסיבולת, תחום העוררות האופטימאלי.

פגיעה תפקודית

פוסט-טראומה אינה רק משהו סובייקטיבי ("פחדתי") אלא גם פוגעת באופן ממשי בתפקוד. בתחום המשפחתי, החברתי, האקדמי, התעסוקתי, מצוקה קיומית (אובדן תחושת משמעות – "מה מקומי בעולם?").

שינויים גופניים בעקבות טראומה

יש שינויים ממשיים במוח לאחר טראומה. הגוף כמו "שומר" על הסימנים של הטראומה, היא חקוקה בו.

• נפח ההיפוקמפוס
• גודל הקורפוס קלוסום
• גודל קליפת המוח

שינויים ביוכימיים: עלייה ברמת קורטיזול המשפיע על זיכרון ורגש.

שינויים ברמה פיזיולוגית: דופק גבוה לאורך זמן/לחץ דם.

תחלואה נלווית

פוסט-טראומה לא מגיעה באופן "נקי", לבד. לרוב היא מעורבבת עם עוד צרות כמו דיכאון, בעיקר. לכן בדיכאון צריכים לחפש אם יש PTSD מתחת. אצל ילדים מחלה נלווית מאוד קלאסית היא חרדה. בנוסף: הפרעות דיסוציאטיביות, שימוש בחומרים/אלכוהוליזם, פגיעות גוברת לטראומה עתידית, פגיעות למחלות. יש מדגם שנעשה בסן דיאגו עם מדגם של 17 אלף אנשים שמראה עד כמה קיים קשר בין טראומות למחלות נלוות, מצב פיזי ירוד ועוד. העדויות מהספרות הפסיכולוגית מציגות כי טראומות אינן טובות לנו, הן לא מחשלות – הן מעכבות אותנו. אחד הדברים שהכי יכולים לעזור לפי רות – קשר עם אנשים.

=

מה זה PTSD? לא טראומה נקודתית שחולפת אלא הפרעה ממושכת של טראומה שפוגעת בתפקוד (בהמשך: קריטריונים).

ריבוי גורמים ל-PTSD:

תלוי בהרבה מאוד גורמים.

גורמים אישיים: ממדי החוויה – מידת האיום, אובדן, אימה, חשיפה למראות גראפיים (איברים כרותים), ניתוק מהסביבה. לאחר מכן יש תהליך של עיבוד של הטראומה: כמה עזרה האדם קיבל והדרכה. בנוסף מה הייתה סביבת ההחלמה (רואים אצל נפגעות אונס שהסביבה יכולה להוות טראומה נוספת כשלעצמה – מחמירה את הבעיה). כל זה משפיע על האופן והמהירות שהאדם חוזר לשיווי משקל.

כמה סוגים של עיבוד טראומה:

1. אפשרות ראשונה – האירוע הטראומטי הולך ומתארגן ולאט לאט הופך לעוד תמונה באלבום האירועים של חיינו. כשרוצים אפשר "לסגור את האלבום" ולהתמקד במשהו אחר.
2. אפשרות שנייה – האירוע לא הולך ומתארגן, הוא נשאר "באמצע החדר" ואי אפשר להמשיך הלאה. הטראומה לא הופכת לעוד תמונה, היא הופכת לנקודת מהפך בחיים.כאן אנחנו מדברים כבר על הפרעת פוסט-טראומה: PTSD.

איך מאבחנים PTSD לפי DSM-5? (מאי 2013)

קריטריון A– חשיפה

• אם האדם נחשף לאירוע טראומטי כמו מוות או איום במוות, פציעה חמורה
• האם האדם חווה בעצמו את האירוע
• האדם היה עד לאירוע.
• באופן לא ישיר: לאדם נודע על קרוב משפחה או חבר קרוב שנחשף לטראומה
• חשיפה חוזרת או קיצונית, לא ישירה לפרטים קשים של אירוע טראומטי. לרוב במסגרת המקצוע, לדוג': מגישי עזרה ראשונה, אנשי זק"א, אנשי מקצוע הנחשפים באופן חוזר לפרטים של התעללות בילדים. לא כולל חשיפה לא ישירה במסגרת לא מקצועית (מדיה, אמצעים אלקטרוניים, סרטים…).

קריטריון B– חוויה מחדש

האירוע הטראומטי נחווה מחדש בדרכים הבאות, לפחות אחת:

• זיכרונות חוזרים, חודרניים, לא רצוניים, מעוררי מצוקה של האירוע הטראומטי. אצל ילדים מעל גיל 6 יכול להתבטא במשחק שחוזר על עצמו כמו משחקי "צבע אדום".
• חלומות חוזרים מעוררי מצוקה בהקשר הטראומה.
• דיסוציאציות –התנתקות, זה לא באמת, הרחקה מהסיטואציה. נע בין רגעים קצרים של התנתקות לבין אובדן מוחלט של מודעות.