מכלול רחב הכולל ידע, אמונות, אמנות, מוסר, חוקים, מנהגים וכל שאר ההרגלים שאדם רוכש. תהליך כולל של יצירת משמעות והקנייתה לסביבה. היא דבר נרכש ולא מולד. דווקא בגלל שהיא דבר דינאמי ונתון לשינויים תוך זיקה לתהליכים חברתיים-פוליטיים-גיאוגרפיים ועוד.
שאלת היחסיות התרבותית – בניגוד לאתנוצנטריות, יחסיות תרבותית לא מייחסת משמעות היררכית להבדלים בין תרבויות. הסוציולוגיה מבקשת להבין תרבויות בהקשר בו הן נוצרות ומשתנות ולא לשפוט אותן. עם זאת, גם הסוציולוגיה הביקורתית וגם תחומים אחרים בסוציולוגיה שמים לב לעובדה שמנהגים ונורמות תרבותיים משקפים יחסי כוח בתוך החברה, ולכן הקבלה, או הענקת לגיטימציה למנהגים תרבותיים של קבוצה אחת עשויה להוות תמיכה במנגנוני הדיכוי בתוך החברה הזו עצמה. למשל: מילת נשים, רצח על רקע כבוד המשפחה – הם אמצעי דיכוי, ואם נקבל אותם בשם היחסיות התרבותית זה יהווה שת"פ עם הדיכוי. מצב זה ודומיו מצביעים על המורכבות שעולה באימוץ עמדה של יחסיות תרבותית מוחלטת.
דפוסי אינטראקציה שונים בין רוב למיעוט:
- פלורליזם – שונות עם שוויון
- הטמעה – המיעוטים מאמצים את התרבות השלטת. המיעוטים מצופים להשתנות.
- בידול (סגרגציה) – הפרדה פיזית וחברתית.
- רצח עם – השמדה שיטתית של קבוצה אחת בידי קבוצה אחרת.
הגישה הפונקציונאליסטית מייחסת יציבות רבה לתרבות. התרבות היא מקור של לכידות חברתית. גישה זו מניחה קונצנזוס של התרבות ע"י החברה כולה, אך גם מכירים באפשרות של קיומן של תת-תרבות (ללא משמעות היררכית). תרבות, כמו חברה, נתפסת במונחים לאומיים. לגבי כל תרבות, חשוב להגדיר את גבולותיה.
הגישה הקונפליקטואלית רואה בתרבות תוצר של משהו אחר (יחסי כוח, מעמד) ולכן במשך זמן רב נושא זה היה שולי יחסית. בשנות ה-80, "המפנה התרבותי" החזיר לדיון את מושג התרבות והניתוח שלו.
- מארקס רואה תרבות כחלק מבניין העל האידיאולוגי. יוצרת תודעה כוזבת והצדקה להמשך שליטת בעלי אמצעי הייצור.
- אסכולת פרנקפורט – (חרושת התרבות)
- מעבר מקפיטליזם יצרני (יצר הבחנות סביב יחסי הייצור) לקפיטליזם צרכני (מבחין בין צורת הצריכה).
- מעבר מחקר התשתית לחקר בניין העל.
- מעבר מחקר שעות העבודה לחקר שעות הפנאי.
* לדוגמא, הסלבריטי – העלאה על נס של דמות חד פעמית ומיוחדת אבל למעשה מסונטזת (נוצרת, מבוקרת) ע"י יועצים.
- בורדייה ושאלת ההון התרבותי.
- ובר:
- האתיקה הפרוטסטנטית = תרבות שיוצרת תנאים, תשתית תרבותית להיווצרות הקפיטליזם. יש צורך בתשתית כזו ולא רק תשתית מטריאלית.
- קשר מורכב הוויה-תודעה.
- ארגז הכלים התרבותי (או רפרטואר של צורות תרבויות אפשריות) – מונח שפיתחה סווידלר. התרבות כמאחדת ועם זאת מייחדת (את הפרטים). התרבות היא מאגר של חומרים, נרטיבים, ואסטרטגיות פעולה המאפשר לשותפים (הפרטים בחברה) חופש בחירה המוגבל למלאי ולהקשר החברתי (כלומר, למה שיש בארגז הכלים). התרבות משפיעה על פעולה ע"י עיצוב "ארגז כלים" של הרגלים, מיומנויות וסגנונות, שמתוכו בני אדם מבנים "אסטרטגיית פעולה" (שיטות עקיבות להסדרת הפעולה לאורך זמן). מונח זה מאפשר לזהות ולדבר גם על השינויים בחברה.
- אסטרטגיות פעולה הן הרגלים, מצבי רוח, רגישויות ודרכי התבוננות על העולם. מתוך מלאי זמין זה מתבקשים השותפים לתרבות לבחור.
ארגז כלים זה מאפשר לנו לדון באופנים שקבוצות שונות בוחרות את האסטרטגיה שלהן ואיך הן נאבקות ביניהן. בכך סווידלר "מצילה" את מושג התרבות מידי הגישה הפונקציונאליסטית.
הגישה ההבניתית מתייחסת לתרבות כמושג מרכזי. גישה זו מתרכזת בשינוי תרבותי ובמיסודן של צורות תרבותיות. היא שואלת כיצד המאפיינים התרבותיים נוצרו – חזרה לנקודת האפס, למקום שבו המובן מאליו לא היה כזה.
- אילוז – קשר בין טכנולוגיה, קפיטליזם, ותרבות בעיצובן של אהבה רומנטית ושל סצנת הדייטינג. בטקסט על האוטופיה הרומנטית היא מנסה לחזור לנקודת האפס של אחד המאפיינים הבולטים, האינטימיים והאינדיבידואליים של התרבות ה"מערבית" ושל הקפיטליזם הצרכני: האהבה הרומנטית. השותפים לחברה חווים את הרגש הזה כאישי ואותנטי. אילוז מצביעה על כך שהתפיסה של האהבה הרומנטית ועל איך מביעים אותה הן תפיסות חדשות – שהחלו להיווצר בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20 (סוף התקופה הויקטוריאנית). הגדרתה של האהבה הרומנטית, והמרכזיות של האהבה הזו בחברה של ימינו הן תוצר חברתי. היא מצביעה על תהליך הייצור, ההבניה של המוסד התרבותי והרפרטואר התרבותי של אסטרטגיות של אהבה רומנטית. אהבה רומנטית כמו שאנו חווים, תופסים ומביעים נקשרת ישירות לתרבות הקפיטליזם הצרכני. חשוב להבין את מרכיב ההבניה בטקסט של אילוז.
